"דיברנו על החגים. בזהירות. שעות של מניינים, סימנים שאכין. דילגנו על השאלות הגדולות. מה יהיה, מי, איך נרגיש. פעם, כשיסכה

"מה עשית, בקה?" התנפל עלי אבא כשנכנסתי. אמונה יצאה למרפסת, הודיעה שנמאס לה, שונאת שידורים חוזרים. פזלתי ליסכה, היא בהתה

לפני שלושה ימים העברתי שמונה שעות מתחת לאפס. קומה מינוס שתיים של איכילוב. אזור המתנה למשפחות של מנותחים. שטח רחב

לפני חודש פלוס התנגשתי בקיר. לא התכוונתי להתנגש בו, התכוונתי לטפס עליו. ההתנגשות הייתה פועל יוצא, הגיוני מאד, מצער מאד.

אנחנו רגילות לעגן תפילות; לבקש שקט, לכוון על עזה והצפון הבוער. להתחנן על נחת, לראות את כל הילדים תחת זרקור.

"פעם, כשגדי דיבר לא יפה, סבא צעק עליו: "אני לא אוהב את הטון שלך, בחור צעיר! אני לא אוהב שאתה

פורסם בעיתון 'בתוך המשפחה', אייר תשפ"ב   הפעם הראשונה שהגיע לבית הוריה הייתה בפורים. היא הייתה נערה צעירה, טרם השילה

מוצאי יארצהייט. נר נשמה עדיין מהבהב על השיש. המון כוכבים בשמיים. ולכאורה נגמר י"א וזהו, צריך לחזור למציאות. להתייחס לכל

בגיל שבע (שלי) הצטרף דייר חדש לחדר שחלקתי עד כה עם אחותי. אורגן אמיתי, מעץ. עם מכסה שכיף למשוך, לשחרר.