הבדלה

המשאית של רחמים ובניו עוצרת מתחת לבניין בשתיים לפנות בוקר.

אני בוהה בארגזים שנוחתים על המדרכה. תשעה ארגזים. מנורה אחת בעלת רגל מסולסלת, ארוכה. אפס רהיטים. אסור להעביר רהיטים ממחוז למחוז, ואין סיבה. כל הדירות מרוהטות ומאובזרות היטב. זה התפקיד של המועצה, לוודא שיש לנו כל חפץ, כל מכשיר שיכול להקל. ואם למישהי נמאס מהכורסאות הזהות שנמצאות בכל דירה, בכל בניין, בכל רחוב – היא יכולה לקנות בובות פרווה צבעוניות או שמיכות רכות במרכז המסחרי. משלוחים חינם. כל החנויות במחוז שלנו מציעות משלוחים חינם.

רמפה מגיחה מהצד הקדמי של המשאית. אני נושכת לחי, מותחת את הרגל על אדן החלון. זה אדן גדול, רחב, מרופד בכרית אורתופדית. האדריכל שתכנן את הדירות וידא שכל פינה תהפוך, בעת הצורך, למקום ישיבה. זה סימן ההיכר של מחוז שלוש. הרחובות זרועים ספסלים, אין חנות בלי כיסאות. וההליכונים, כמובן. והקביים. והמקלות. התושבים הציניים של מחוז שלוש טוענים שזה לא סתם, השלוש. לרובנו יש רק שלוש גפיים מתפקדות, חוץ מאלה שגרים ברחוב חמישים וחמש. סך הגפיים המתפקדות אצלם לא עולה על שתיים. אין דירות ברחוב חמישים וחמש. רק בתים פרטיים, וכל בית הוא כמו ארמון, פלוס צוות שלם שנועד לתמוך בכל מצב, בכל רגע. לא מחליפה את הדירה שלי בחיים שלהם.

כיסא גלגלים גולש במורד הרמפה. אני מכווצת גבות בניסיון לזהות מה לא בסדר. רגל ימין עטופה בגבס. הממשל לא היה מאשר מעבר למחוז שלוש בגלל שבר. אנשים שיוצאים זמנית מהתבנית מאושפזים במוסד מיוחד במחוז שלהם. האישה על הכיסא מתכווצת לתוך עצמה, יד שמאל לופתת את מרפק ימין. אני לא רואה אצבעות. לכן היא כאן.

תשעה ארגזים ומנורה אחת נכנסים לשתי מעליות. התקן של הבניין קובע מעלית לדייר. יש שש דירות בבניין והשעה שתיים לפנות בוקר. רחמים ובניו יכלו לפזר את הארגזים בכל המעליות. לרופאים ולאחיות יש מעלית משלהם בכל מקרה.

אני מכריחה את עצמי להתרומם, שתי ידיים על הקיר. אנחה מהדהדת מקצה לקצה של הדירה. הרגל מציקה לי נוראות הלילה. אני צונחת על הכרית עוד פעם, לוחצת על המתג בצמיד. המוקד עונה אחרי שנייה. חמש דקות אחר כך הרופאה נכנסת למעלית.

כיסא הגלגלים נכנס למעלית אחרת. יד ימין רטובה. גם יד שמאל. דמעות לא יודעות לברור.

*

קוראים לה אסתרה, לגברת של הדמעות. היא לא בוכה בצהריים. אני נוקשת אצלה אחרי שעות של שינה הגונה, ותודה למורפיום. הרופאה מילאה מזרק, הסכימה איתי שהכאב בלתי נסבל. היא יודעת, מניסיון. כל הרופאים שגרים במחוז שלוש עונים על הטייטל של שלוש גפיים מתפקדות.

אני מושיטה לאסתרה פאי תפוחים. היא שואלת, מילים רועדות על הלשון, אם באתי לומר 'ברוכה הבאה'. אני מתחמקת. "באתי להגיד שלום ונעים להכיר".

היא מגלגלת את הכיסא לשולחן. "אני כאן רק בינתיים".

אני מהנהנת. זאת המילה האולטימטיבית של התושבים החדשים. בינתיים. ככה הם מנחמים את עצמם, הומים לאוזניהם סוף שלא יקרה לעולם.

"באמת!" אסתרה קוראת את פניי, כנראה. "יורידו לי את הגבס בסוף החודש, ואני אמורה לקבל אצבעות טיטניום בקרוב. המשפחה שלי מטפלת בבירוקרטיה עכשיו!"

היא צועקת. אני שותקת. יש לה משפחה במחוז עשר, והיא פה. אסתרה זורקת כמה מילים על התאונה, אין לה חשק לדבר עליה יותר מדי. תכף הכל יעבור. גם היא. היא טועמת מהפאי, שואלת על המשפחה שלי. מאיפה אני במקור.

אני אומרת ביובש שאני שייכת לבני המזל. אסתרה פוזלת לרגל שמאל שלי.

"נולדתי ככה".

בת יומיים הגעתי למחוז שלוש, תינוקת עם פלומה בהירה ורגל קצרה. גדלתי במוסד מיוחד של הממשל. בגיל שמונה עשרה קיבלתי מפתח לדירה. אין לי מושג מי ההורים שלי, אם יש לי אחים, או אחיות. אני יכולה לבקש מבית המשפט שירשה לי לעיין בתיק על שמי אבל תיק הוא רק גיבוב של שמות ומספרי זהות וכתובת שלא אוכל לגור בה ממילא. לא שוברת לעצמי את הלב.

אסתרה נושאת ראש לגלאי העשן. השמועות אומרות שזאת גם מצלמה. ככה המועצה עוקבת אחרינו, מוודאת שאנחנו בסדר. היא מכוונת סנטר לרצפה, מסננת: "זה מטורף. אף פעם לא הבנתי כמה זה מטורף. הבידול הזה, החלוקה למחוזות. מי הרשה להם להפריד אותנו ככה?" קולה נסדק.

אני אומרת: "זה בשבילנו".

זה נכון. זה הרעיון שעומד בבסיס החלוקה של כולנו למחוזות שונים. כל מחוז מתמחה בכאב אחר. במחוז אחת, למשל, גרות המשפחות החד הוריות. מחוז שתיים הוא המחוז של הנפש. מחוז שלוש שייך לנכים. מחוז ארבע מיועד לחולים במחלות כרוניות. מחוז חמש מאוכלס בנשמות מיוחדות. לכל כאב יש כתובת. מלבד מחוז עשר. זה המחוז של המאושרים, אלה שאין להם שום בעיות, שום אתגרים. שם גם נמצא הממשל. הציניים של מחוז שלוש טוענים שזה לא תקין, העובדה שהתקינים מחליטים עלינו. אני לא צינית.

מזכירה לאסתרה את השירותים של המחוז. אנחנו נהנים ממקסימום תמיכה מקצועית, כל המשאבים מושקעים רק בפצעים. ויש קהילה שיודעת למה את נאנחת מקצה לקצה. בדירות מעליי ומתחתיי יש אנחות דומות. הרבה יותר קל לגור במקום שיודע בדיוק מה מציק לך, איך אפשר לעזור.

אסתרה משפשפת את מרפק ימין, הגדם מגרד. "הייתי מעדיפה להמשיך לגור עם המשפחה שלי בדירה לא נגישה ובמסגרת לא מתואמת. העיקר, לא לחיות בלעדיהם". היא מטפטפת עוד פעם.

אני אומרת ברבע טון: "את יכולה לפגוש אותם בתחנה המרכזית". היא מתקצפת. תחנה מרכזית היא פתרון ליום ראשון. אין לה מושג איך תשרוד את שני ושלישי ורביעי וחמישי ושישי ושבת.

אני אורזת את הפאי, מכניסה למקרר. אסתרה גורפת אוויר לריאותיה. "זה רק בינתיים. המשפחה שלי לא תוותר עליי. חכי ותראי. תוך חודש, מקסימום חודשיים, אני לא כאן יותר".

אני לא אומרת כלום על כל אלה שהגיעו לפניה, הודיעו שהם עוזבים. אף אחד לא חוזר למחוז עשר אם משהו בו נשבר או נעלם. גם אם אסתרה תקבל אצבעות טיטניום, היא תועבר למחוז תשע. זה המחוז של המתוקנים. אי אפשר למחוק את העבר, את הכאב שחווית. הגוף זוכר. גם הנפש. אין קשר למחוז עשר. מחוז עשר שייך למאושרים; אפס אחוז זיכרונות מדממים, אפס אחוז מורפיום.

*

המועצה שולחת לאסתרה את התרפיסטית. אולי הגלאי הלשין. אני שמחה בשביל אסתרה. היא תרפיסטית מעולה, מומחית לכאבי לב של גפיים. בכל פעם ששחור לי מדי אני מבקשת פגישה איתה. היא יודעת להאיר. והיא תצליח להסביר לאסתרה למה נכון לה יותר כאן, במחוז שרואה אותה, מבין.

התרפיסטית רושמת לאסתרה משככי כאבים, ממליצה לדחות את הפגישה בתחנה המרכזית. עד שאסתרה תסער פחות. היא מזמינה לאסתרה הסעה למכון הפיזיותרפיה. זה מכון מרהיב, יש אפילו בריכה. אסתרה אומרת: "את לא מכירה את הים". לי היא אומרת. מתארת את החוף, והצוקים המטילים צל על הגלים, וכל האדוות שרוקדות את דרכן אל החול.

אני מקשיבה, מרותקת. אין ים במחוז שלוש.

אסתרה מתגעגעת. למשפחה. לים. למחוז עשר. החיים שם אחרים לגמרי, אין לך מושג. אני לא מתווכחת. היא דומעת. כמו הים, לא נגמר לה המלח. אני חושבת על הדרך לחוף, זהובה, מתפתלת. שום רגל קצרה לא תשרוד את המסלול הזה. אני אפול אלף פעמים. מי ירים אותי במחוז עשר?

*

כשאסתרה חוגגת שלושה חודשים במחוז שלוש המועצה מאשרת לה פגישה עם המשפחה בתחנה המרכזית. היא מבקשת שאלווה אותה. התרפיסטית ממלאת טופס. אני לא אוכל להיכנס. האולם של התחנה המרכזית נבנה רק בשביל אלה שנאלצו להיפרד פתאום. בכל יום ראשון רכבות מכל הארץ מסיעות תושבים מכל המחוזות לתחנה המרכזית. רק שם אפשר לפגוש את המשפחה שהשארת מאחור כשעברת, להתגעגע פחות.

אסתרה פוחדת מהתחנה המרכזית. שמעה על המפקחים. אני אומרת: "הם לא יעשו לך שום דבר אם לא תפרי שום חוק". פעם־פעם, כשרק התחילה ההבדלה, אנשים ניסו להשתמש בתחנה המרכזית כדי להתגנב למחוז אחר. הממשל הבהיר שזה בלתי אפשרי. כל כאב והכתובת שלו. ואין להכניס כאב למחוז עשר בשום פנים ואופן. הוא לא מסוגל להכיל, וחבל. מאז התחנה המרכזית מפוקחת כהוגן. אושר ופצעים נפגשים רק באולם. ורק ביום ראשון.

אסתרה פוחדת מהדרך לתחנה המרכזית. זאת דרך ארוכה, והיא לבד. תחזור לבד. הממשל טרם אישר את המימון של הטיטניום. התרפיסטית אומרת שזה רעיון טוב, שאלווה. יש גינה יפהפייה בתחנה המרכזית, מחוץ לאולם. אני לא בת הלוויה היחידה. פחד קיים בכל המחוזות.

בדרך לתחנה המרכזית אסתרה מספרת לי על מדרגות. אין מעליות במחוז עשר. אסתרה מספרת על השוק. על השקיות שצריך לסחוב באצבעות אדומות, מאומצות. אין משלוחים מהשוק. מבעד לחלון אני בוהה בארץ; מישור ארוך, חלק. אי אפשר ליפול. או לטפס.

בכניסה לתחנה המרכזית אני מצמידה אגודל לסורק. אישון. המפקחת פותחת לי דלת לגינה. מפקחת אחרת מגלגלת את הכיסא של אסתרה לאולם.

אני מריחה חרציות, נושמת ורדים. רגע לפני שאני צולעת לשן ארי נופלת הפסקת חשמל על התחנה המרכזית. בבת אחת כבים האורות בגינה, ובאולם. ואנשים צורחים, ובוכים. ומפקחים מתרוצצים מפינה לפינה. מערכת הכריזה אוסרת עלינו לזוז. כל השערים ננעלים. כמה דקות אחר כך האור חוזר. המפקח הראשי מודיע שהתחנה חייבת להיסגר, לעבור בדיקה קפדנית. אין ברירה, כולם מוכרחים לעלות לרכבת, לחזור למחוז שלהם. פיצוי יישלח בדואר אקספרס.

אסתרה מלח כל הדרך הביתה, וים. בקושי הספיקה לנשום את המשפחה. אני משתדלת לעודד, מבטיחה שתפגוש בראשון הבא. היא שואלת: "תבואי איתי?"

אני מהנהנת. רגילה להלך בצד, לגרור רגל בזמן שהעולם דוהר לאופק זר. זה בסדר לי. נכון. הממשל יודע על מה הוא מדבר, אני שלושניקית עד מאה ועשרים.

בראשון הבא אני מריחה את כל הפרחים בגינה, החשמל דולק, ואסתרה מחייכת כל הדרך הביתה. חודש אחר כך פורצת שרֵפה.

אנחנו שוב בתחנה המרכזית. היא באולם, אני בגינה. והלהבות כמעט מלחכות אותי, משיער עד רגל קצרה. האש, כמו בכי, לא יודעת לברור. אני לוחצת על המתג בצמיד. כוחות ההצלה מגיעים אליי אחרי שאני מאבדת הכרה. שבועיים בבית החולים. אסתרה מבקרת אותי. המועצה שולחת את התרפיסטית, אני מקבלת משקפי מציאות מדומה. מבעד למשקפיים אני צופה בים. אני מלח. אין לי מושג למה, איך אפשר להתגעגע לאופק שלא פגשת מעולם.

אסתרה נוסעת לבד לתחנה המרכזית. היא אומרת שיש כמות כפולה של מפקחים. הציניים של מחוז שלוש טוענים שמשהו מסריח פה, וזו לא הגינה היפהפייה. הלא ציניים מסכימים. אני מלווה את אסתרה אחרי חודשיים. יש לי קב חדש, נוח יותר. אסתרה אומרת שאני לא צריכה לבוא. אני אומרת: "אני רוצה". אין לי למה.

*

יושבת על ספסל בגינה יפהפייה, צופה בשמיים המוורידים. אלה אותם שמיים של מחוז אחת, ומחוז ארבע, ומחוז עשר. אני שואלת את עצמי אם הממשל היה מחלק את השמיים, אם הוא היה יכול לחלק אותם. אני מתפללת שזה לא יקרה לעולם. המחשבה שאני חולקת שמיים עם המאושרים שווה אלף מנות מורפיום.

מים מחלחלים לנעליי. אני מתבוננת בהם, מופתעת. אלה נעליים מיוחדות, אורתופדיות. הן אמורות להיות אטומות לגמרי והמזרקה רחוקה. לא מבינה את הנהר שמפכפך למרגלותיי. אני מסובבת צוואר לכיוון האולם של התחנה. נחש-מים מתפרץ החוצה, נחשול ששוטף את הגינה ואת עמדות הביטחון. זגוגית קורסת מאחוריי. ואנשים צורחים, ובוכים. ומפקחים מתרוצצים מפינה לפינה. מערכת הכריזה אוסרת עלינו לזוז.

אני מהססת, מביטה על מגדל התצפית. עוד רגע יידלק שם זרקור ענק וצוות הצלה יגיע לגינה, יעזור לי לעלות לרכבת. אני אחזור הביתה, למחוז שלוש.

בלי דעת אני מושכת את עצמי מעלה, צוללת לתוך המים. נצמדת לצללים. אורות מדלגים מפינה לפינה, מחפשים את כולם. המפקח הראשי מודיע שהתחנה חייבת להיסגר. שוב. אני נבלעת בחושך, גוררת רגל קצרה במסדרון שוצף. נדבקת לקירות, ולסדקים. יש לי בראש מחשבה אחת: להגיע לרכבת שנוסעת למחוז עשר. לעלות. לא יודעת איך. לא יודעת למה.

באחד המסדרונות אני מועדת לנהר. הוא פולט "אייי!"

אני ממצמצת, המומה. צללית של ראש מזדקפת מתוך המים. "הכאבת לי".

אני פולטת: "מצטערת". שנייה אחר כך אני נזכרת לשאול: "מי את?"

היא עדני. ממחוז עשר. גם היא צולעת.

"החלקתי". היא מלכסנת עין לאור המשוטט במסדרון הסמוך. אני מכריחה את עצמי להתרומם, נשענת על קיר, מגישה יד. עדני לופתת אותה, כמעט מושכת אותי מטה שוב. אני נדבקת לקיר, אוסרת על היד לרעוד. היא קמה, נאנקת. מפסיקה. שתינו בוהות באור. הוא מדלג למסדרון אחר. עדני אומרת בקול נמוך: "תעזרי לי. בבקשה".

היא חייבת לעלות לרכבת של מחוז עשר, לחזור הביתה. עכשיו. לפני שכל הרכבות תעזובנה את התחנה המרכזית. ההורים שלה ידאגו לה אם לא תחזור. היא לא מספרת את מי ביקרה, אני לא שואלת. יש דמעות בעיניה, והן מערערות אותי. היא גרה במחוז עשר, היא אמורה להיות מאושרת.

אני מצביעה על החץ שמוביל לרציפים. היא יכולה להמשיך. היא לא צריכה אותי. היא תקינה, אני לא.

"את לא מבינה, אני צולעת". היא הודפת את הדמעות. אני מגחכת, מצביעה על רגל שמאל. אין הרבה דברים שאני מבינה, בכאב אני מומחית.

עדני ממלמלת: "ישלחו אותי לחדר מיון". אני לא מבינה. נכון, ישלחו אותה. אז מה. הצוות של חדר מיון יבדוק, יאשר שזאת רק פגיעה זמנית. היא תאושפז, תחזור הביתה אחרי כמה ימים. זה לא נורא. אני מתאפקת לא להזכיר את מחוז שלוש.

היא מנגבת את הלחיים בכף יד הפוכה. "אני לא יכולה להגיע לחדר מיון. ההורים שלי ישתגעו". היא מוכרחה להתגנב לרכבת, ובלי שהמפקחות ישימו עליה עין. אני התגנבתי פנימה. שאגלה לה, איך עושים את זה?

אני רוצה להגיד שזה הבונוס של החיים במחוז שלוש. אף אחד לא שם עלייך בתחנה המרכזית. במחוז עשר את יכולה להיחשב מאה אחוז. בתחנה את כלום. רקע. גינה סביב אולם. אני רוצה לעזור. משום מקום קולח ממני תנאי. אני אעזור לה להתגנב לרכבת. היא תעזור לי.

עדני מתווכחת. את לא שייכת למחוז עשר. אני אומרת בקור רוח: "אז לא". חגה על עקב ימין. היא גונחת: "בסדר. נו. תגידי לי מה לעשות".

אני מלמדת אותה לגרור רגליים. את שתיהן. "אם מפקחת תעצור אותך, תגידי שאת ספוגה במים, קשה ללכת ככה".

היא מחקה אותי. "ומה את תגידי?"

"אותו דבר", אני שומרת על טון יבש. גלאי העשן דומם. גם המצלמות. השיטפון פגע במערכת האבטחה. עד שהיא תתוקן כבר נהיה בדרך למחוז עשר. "ואת תאשרי".

עדני מהנהנת.

אני גוררת רגליים לכיוון הרציפים. גם היא. הדמיון שלי מצייר לי את הכלא. אני איתפס. גם היא. שתינו נגיע למחוז אחת עשרה. אסור לחרוג מהתבנית, לרמות. אַתְּ – אַתְּ, אין חיים אחרים. הדמיון שלי לא יודע על מה הוא מדבר. כמו הממשל. כאוס מכסה את הרציפים. יש מפקחת בפתח כל קרון, הסורק בידיה מת. היא מצמצמת עלינו עיניים. עדני מתלוננת על השיטפון. מי החוצפן שחולל את הבלגן? היא תגיד לאבא שלה, ראשים יעופו. עיניה של המפקחת נפקחות. הפה מתנצל. היא לא זיהתה. סליחה. היא תנסה להשיג תנור, ספיישל בשבילנו. הכל בשביל הבת של.

ככה אני מגלה שאבא של עדני עובד בממשל. גם אמא שלה.

הקרון ריק. התנור דולק. אני בוחנת את עדני. היא מסננת: "לא עבדתי עלייך. היו שולחים אותי לחדר מיון אם הייתי צולעת לקרון. אין פרוטקציה לחברי ממשל. כולנו מחויבים לתבנית".

היא אדומה, בוערת. אני שוקעת בתוך המושב, הרגל מציקה לי. גם אם אלחץ על המתג בצמיד, אף אחד לא יבוא. אין צמידים במחוז עשר, אין צוות הצלה. זה מחוז מאושר, תקין. בוהה בארץ מבעד לחלון. לילה. אני רק יכולה לדמיין את המישור. עוצמת עיניים, רואה ים.

*

אני אוהבת את הים. את החול. את הצוקים, והאדוות. את האופן שבו כחול נמהל בזהב. כאילו זה נורמלי, להתערבב. הכי-הכי אני אוהבת את הדרך לחוף, קשה, מתפתלת. אני פוסעת בה לאט, נועצת נעל באדמה. עוד אחת. רגל ארוכה. רגל קצרה. ככה גוררת את עצמי אל אופק, דומעת מכאב. אין מלח מתוק יותר. הרגע הזה, שבו אני מצליחה לעשות דרך בלתי אפשרית. אין רגעים כאלה במחוז שלוש. אין דרכים בלתי אפשריות. החיים בתבנית הם חיים בטוחים. אי אפשר ליפול. או לטפס.

גם מדרגות אני אוהבת. ושוק. ולונה פארק. אין לונה פארק במחוז שלוש. וללכת ברחוב ארוך, בלי אוויר, להישען על חלון ראווה, כי אין ספסל. לחייך.

עדני אומרת שאני מוזרה. היא אומרת שרק מישהי כמוני יכולה לאהוב את מחוז עשר המשעמם, הרגיל. היא מתיזה את המילה 'רגיל' בכעס, בבוז. מבקשת שאיזהר. אחמוק לצללים אם ניידת מצ'קלקת קרוב מדי. היא לא רוצה לאבד אותי. אני מוזרה, וזה משמח אותה. כל חייה רצתה להכיר מוזרים.

אני נזהרת, מכריחה את עצמי לחמוק מעין. שאף אחד במחוז עשר לא יזהה שאני לא שייכת. "בעולם מתוקן", אני אומרת לעדני, "אנשים כמוני יקבלו מקום".

אנחנו מדברות על החוף. הגלים משתוללים ואין גלאי עשן שיכול לקלוט קולות לא לו. עדני מעיפה בי מבט מופתע. גם אני נדהמת ממני. לא מבינה מתי הבנתי שאין עולם מתוקן במחוזותינו. בשום מחוז. אפילו מחוז עשר אינו מושלם, וזה בסדר. זה נהדר. ככה אפשר לרדת לים, לטפס במדרגות, לסחוב שקיות באצבעות אדומות, מאומצות. למלא את הנפש בטוב, בכאב. במחוז שלוש יש לי רגל קצרה. במחוז עשר יש לי שתי רגליים.

עדני מקשיבה, צללים זוחלים לאישוניה. אני שואלת, מבוהלת, אם הגיע הזמן לעזוב. אבא של עדני עושה הכל כדי להדוף את המצוד הלאה ממחוז עשר. מחוז שלוש גילה שאני נעדרת. אני לא יודעת כמה זמן אבא של עדני יצליח להסיט את הכותרות.

עדני אומרת, הלשון נוקשה: "כמה שאצטרך".

אני מחייכת. "התכוונת, כמה שאצטרך?"

היא מנענעת ראש.

בלילה, במרפסת, עדני מדמיינת בקול מה יקרה אם נשים משפחה חד הורית בקומה ראשונה, נמקם חולה כרוני בקומה שנייה, בקומה שלישית תגור מישהי צולעת, בקומה רביעית יחיה זוג חסר כל.

אני צוחקת. מפהקת. מציעה לעדני לחלום על כרית. היא מפצירה בי להישאר. אני לא מתווכחת. הלילה מפחיד את עדני, שמתי לב.

"מי יגור בקומה החמישית?" אני שואלת את עדני, מפהקת עוד פעם.

היא מטה סנטר לשמיים של מחוז עשר ומחוז שלוש. "אני".

"מישהי רגילה", אני מסכמת.

היא מתווכחת. "מישהי כמוני".

*

בבוקר היא ישנה. כל בוקר עדני ישנה, השעון בתוכה מתקתק משמאל לימין. אני גוררת רגל לארון התרופות. כל הדרכים שעשיתי גובות קרן פלוס ריבית והצמדה. אקמול. נורופן. פלסטרים. אני נאנחת. אם הייתי במחוז שלוש הייתי יכולה ללחוץ על המתג בצמיד. הרופאה הייתה מגיעה, תוקעת בי מזרק. הכאב היה שוכך. הייתי מספרת לאסתרה, לשכנות האחרות. הן היו עוטפות אותי במעגל מבין. זה החיסרון של מחוז עשר המושלם; הוא לא מבין כאב.

אני מתיישבת על ספה לפני שאתעלף. אצבעותיי מתחפרות בכריות, מחפשות דרך למעוך את הכאב, להעלים. משהו מתגלגל אל כף ידי. קטן. מתפורר. אני מושכת אגרוף החוצה, פותחת. לוטשת אישון בכדור צהוב, זר. האצבעות חוזרות פנימה, יוצאות. יש שקית שלמה של כדורים בתוך הכרית. אני קוראת את האותיות הזעירות, נשנקת. מזהה. כדור ממחוז שתיים.

*

הפעם הראשונה שעדני התמוטטה קרתה בזמן הכי גרוע להתמוטט בו – אירוע חנוכת אגף חדש בממשל. אבא של עדני היה נואם הכבוד.

"אני לא יודעת מה קרה לי". היא לואטת לתוך כפות ידיה. אני משלבת ידיים, מחכה לסוף. "הכל סגר עליי. ההמון. הצהלה מכל כיוון".

ההורים של עדני סיפרו לכולם שזאת רק שפעת קשה, עדני תתאושש. הרופא המליץ לבקר בחדר מיון, אבא של עדני המליץ לא להגזים. מחוז תשע ישמח לקבל רופא חדש. הרופא השתתק.

"את יודעת מה היה קורה לי אם הייתי מגיעה לחדר מיון?" עין מציצה בין אצבעות.

"היית נשלחת למחוז שתיים". אני נושכת לחי. המחוז של הנפש.

עדני פורשת חיוך מר על שפתיים. "ההורים שלי אמרו שזה לא יקרה אף פעם, אין מצב. הבת שלהם לא תגור שם".

בדרך לא דרך אבא שלה הצליח ליצור קשר עם רופאה ממחוז שתיים שהייתה נחושה בדעתה להתקדם לכיסא במועצה. "לא הייתה לה דרך להוציא את הכדורים מהמחוז, אז סיכמנו שאפגוש אותה בתחנה המרכזית. אמא שלי תפרה כיס מיוחד, אטום. שום סורק לא יכול לגלות".

"אבל המפקחים", אני מקמטת מצח. משתתקת. זיכרונות מכים בי. אנשים צורחים, ובוכים. ומפקחים מתרוצצים מפינה לפינה. "את יצרת את הכאוס בכל פעם! הפסקת החשמל! השרפה! השיטפון!" פיח מצפה את מיתריי. "גרמת למפקחים להתרוצץ מפינה לפינה. ככה אף אחד לא ראה את הכדורים שעברו אלייך".

"זה לא היה רעיון שלי!" היא אש, היא נהר. "אמרתי להורים שלי שאני מעדיפה לגור במחוז שתיים, לא מסוגלת לסבול את השקר הזה יותר, את הכאוס שלא נגמר. הם אמרו, אין מצב. אבא שלי הכניס את עצמו לכל ועדה חוקרת, וידא שכל הדו"חות יגידו אותו דבר: שום כלום".

אני בולעת רוק, להבה בגרוני. "אני חייבת אוויר". צולעת לכיוון הדלת, לים.

עדני תופסת את זרועי. "את לא הולכת להסגיר אותי, נכון?"

"ברור שלא". אני לא אחראית על התבניות, מי יחיה בהן, ואיך. סתם עוד נפש שנמצאת במחוז לא לה.

גוררת את עצמי בדרך זהובה, מתפתלת. פעמיים נופלת. וקמה. שוב נופלת. לא קמה. קבורה בחול, פניי לשמיים של כולם. שואלת את עצמי כמה עדני קיימות במחוז עשר, נפשות שמעמידות פנים שהן רגילות לחלוטין, מאושרות. בפְנים מפולת. שואלת את עצמי כמה כמוני קיימות, נפשות שפוסעות לאט לאט, גוררות שתי רגליים. שאף אחד לא יזהה את הרגל הקצרה. תראה, עולם, הכל תקין. הכל נכון.

עדני יורדת לחוף. ההורים שלה מצטרפים. הם אומרים שאני חייבת להישאר. אני עושה טוב לעדני, מרחיבה לה לב. אני מגחכת. לכו תגידו את זה לממשל.

אבא של עדני אומר: "אנחנו מנסים. דברים ישתנו, הם מוכרחים להשתנות".

אמא של עדני מלטפת את כתפי: "בינתיים תישארי כאן, בסדר? נשיג לך זהות חדשה, נזמין נעליים מיוחדות. אולי נצליח להשיג מורפיום ממחוז שלוש. אין לך סיבה לחזור".

אני מחבקת את עדני, היא בוכה. אבא של עדני מרים ידיים. אם אני מתעקשת לחזור, הוא ידבר עם רחמים ובניו. ייקחו אותי בשתיים לפנות בוקר למחוז שלוש. אני אצטרך להמציא סיפור לאן נעלמתי, איך חזרתי. הם מלהטטים עם סיפורים אחרים.

אני מהנהנת, אני אלהטט. עדיין לא יודעת איך. מחבקת את עדני עוד פעם. "אני מוכרחה לחזור. בינתיים".

עד שאור יתערבב בחושך, פצע ייגע באושר, עד אז חייבת לחזור לעצמי, להיות אני, שלושניקית עם רגל קצרה. כי להיות לא אני במחוז עשר אומר לא להיות. ואני, ככה גיליתי, אוהבת להיות.

*כל הזכויות שמורות לדבורי רנד. פורסם במוסף הסיפורים של משפחה – סוכות תשפ"ז*

*

גיהינום בגן עדן

אוטופיה, דיסטופיה ומה שביניהן:

סדנת כתיבה חד פעמית על עולמות אחרים, וכל מה שקרוב.

יום שלישי, ר"ח כסלו, 20:00-22:30

מחיר: 360 שקלים בלבד כולל מע"מ.

להרשמה: office@dvoryrand.com