סופרת אותך – השו"ת

הבטחתי תשובות. סוף סוף זה קורה.

רגע לפני שתקראנה רוצה לשים פה תודה אישית לכל מי ששאלה, לכל מי שאכפת לה.

אגב, הסכמנו על 22 שאלות אבל עניתי על שאלה נוספת. אחת לשנה הבאה :).

1. רבקה: תשתפי אותנו אילו ספרים קנית?

(228)

לא, אבל יכולה לשתף למה לא.

סיבה ראשונה: לא זוכרת :). אני קונה ספרים כל הזמן, במבצעים ובלעדיהם. אין לי מושג מה קניתי לכבוד חודש הספר ובגללו, מה קניתי לחג לפניו, אחריו, מה קניתי בסתם יום של חול.

סיבה שנייה ועיקרית: זאת שאלה מדי אישית לי. כמו לשאול אותי למה בכיתי בפעם האחרונה, מתי התעוררתי הבוקר.

כן יכולה להגיד שאני קונה וקוראת את כל סוגי הז'אנרים, מעיון כבד ועד קומיקס לילדים. אז בכל מקרה אי אפשר לסמוך עלי בתור ממליצה.

2. מושקא: יש נושאים שאת רוצה לכתוב עליהם אבל מרגישה שלא נכון לך לכתוב על זה בתור סופרת חרדית?

(204)

יש נושאים שלא אכתוב עליהם בתור סופרת חרדית כי אסור. התורה מתווה דרך ברורה מאד גם לסיפורת ואני משתדלת לציית לה. ההרגשה והרצון האישי שלי לא רלוונטיים לסעיף הזה. אם אסור, אז לא נכון.

כל נושא אחר, אם הוא שווה עמל ולב, ייכתב, כנראה. אחרי בירור איך ומה. בזהירות גדולה. אולי בציעוף של המציאות. גם כאן לא הרצון יקבע, אלא הצורך.

3. דבורה: מה הספר / הסיפור שלך שאת הכי אוהבת ולמה?

(184)

וואי. השאלה הכי מאתגרת, נדמה לי. לא מצליחה לענות עליה. לא יודעת אם 'הכי', אבל נורא אוהבת את גולי, הגיבורה בסיפור החדש שלי (טרה קוטה). הפרק הראשון אומנם התפרסם רק עכשיו, בגיליון החג, אבל היא הולכת איתי כבר תקופה, וממש חיכיתי לרגע שתראה אור. מתפללת שקוראות תאהבנה אותה כמוני. היכולת לחלום בתוך מציאות רוצחת חלומות. היכולת ליצור בחלל בלי קהל; זה קסם, בעיניי. הסיפור שלה מתחיל במילים "נועדתי להיות אמא". מי שיודעת מה עושה לי אימהוּת, יודעת למה.

4. מרים: יש ספר / סצנה שאת מצטערת שכתבת?

(184)

לא. שום ספר שלי, שום סצנה, לא מתפרסמים לפני שעוברות עליהם עשרות עיניים אחראיות. ושום ספר, שום סצנה, לא רואים אור לפני שברור לי במאתיים אחוז שהם צריכים לראות אור. יכולה לדפדף בספרים שלי ולרצות ללטש יותר ברמת הסגנון. יש סצנות שהייתי שמחה לדייק יותר, לתקן, להוסיף, אולי למחוק משפט-שניים. אבל אני לא יכולה להגיד שאני מצטערת עליהן, גם אם מופיעה בהן טעות שאני חתומה עליה.

כתיבה היא מורה נהדרת לענווה, והמפגש עם ספר אחרי דפוס הוא אחד השיעורים הטובים בתחום.

5. אסתר: האם את מודעת לזה שלפעמים יש בכתיבה שלך 'חידות' לא לגמרי מובנות, מין רמזים שלפעמים מבינים בהמשך ולפעמים לא?

ואם את מודעת לזה, זה בכוונה או שככה יוצא ולא דחוף לך לשנות? כאילו, את אוהבת את המסתורין הזה, או השטחים שנשארים 'סודות' שלך?

(151)

אולי זה קורה בגלל הציעוף שהזכרתי קודם. אולי כי הכתיבה הלירית היא הבית שלי. המילים היפות, השדות הסמנטיים המרהיבים שרק שפת הקודש יכולה להציע. מבינה עכשיו, בזכותך, שגם בשדה הכי יפה אפשר ללכת לאיבוד. מקווה שזאת לא מציאות רווחת. לא מנסה לשמור סודות בספרים שלי. בשביל זה יש יומן.

6. מירי ה: מי הדמות בספרים שלך שהכי דומה לך?

(147)

אין דמות שלא דומה לי, אין דמות שהיא אני. יש הבזקים של אוטוביוגרפיה בכל דמות, אף אחת מהן היא לא העתק הדבק.

7. מרים: בעיניי, כמתבוננת מהצד וכקוראת מושבעת של כל מילה שלך, סוג הכתיבה היום (בכללי) ושלך (בפרט) וגם בשל העובדה שהסופרות היום לא מתחבאות תחת שם עט נותן את ההרגשה, בין השורות, שאני יודעת על כל סופרת כל כך הרבה מתוך מה שהיא כותבת למרות שאני לא מכירה אותה אישית. ואני תוהה, האם זה לא מרגיש נורא חשוף? פגיע?

(115)

לא יודעת אם קיים ספר טוב בעולם שאין בו ניצוץ מהסופר/ת. כתיבה נוגעת היא לא עבודה של מקלדת, היא עבודה של הקרביים. זה המחיר שסופרים משלמים, זאת גם המתנה. אישית, בוחרת בקפידה את החלקיקים מחיי שנכנסים לספרים שלי. מבטיחה לך, את יודעת עלי הרבה פחות ממה שנדמה לך :).

8. רות: אחרי לילה שלם שרק בכיתי מהספר 'הכל סיפור של פיקסלים' והבנתי עד כמה קריטי להקצין ולתאר ולהנגיש בשביל המון שעדיין שם… ואחרי שהבנתי שיש לך זיקה אליו. אשמח שתעני לי בכנות: האם את כתבת אותו?

(102)

לפני הכל, תודה על כל המילים הטובות ששמת בהודעה המקורית שלך בתור פתיח. את תחנת כוח.

לגבי 'הכל סיפור של פיקסלים', אם קראת, את יודעת איזה שם מופיע על הכריכה. תמר. אני חושבת שזה המקום לכבד את זכותה להסתתר. יש סיפור כל כך אישי בתוך הספר, והוא העיקר. מותר לסופרת לבחור מה היא נותנת, מה לא. מותר לכולנו, אגב.

9. אסתר: איזה ספר שלך את הכי אוהבת? איזה ספר לא שלך את מאד אוהבת?

(95)

על השאלה הראשונה עניתי, בערך, לדבורה. על השאלה השנייה לא יודעת אם אענה. לא אוהבת לבחור את מי לאהוב. מעדיפה לאהוב כמה שיותר :).

10. ליבת: מי הסופרות שהן השראה עבורך?

(91)

אלה מוכרחות להיות סופרות? הרב דוד זריצקי ז"ל היה המורה הראשון שלי לכתיבה יוצרת. בזכותו למדתי שהלב פועם גם מחוץ לגוף, שהיקום כולו הוא פלא חי ונושם.

במשך השנים היו לי עוד מורים ומורות טובים לכתיבה, תודה למלך עולם על כל אחד ואחת מהם.

על סעיף ההשראה דווקא מופקדות הסופרות לעתיד – התלמידות המדהימות שלי. רואה אותן שמות את עצמן בתוך סיפור חדש, לרוב ראשון. מתחייבות לו לחלוטין. ואין קהל מריע בחוץ. ואין, עדיין, חוזה עם אף הו"ל. ובכל זאת הן ממשיכות לכתוב, ולעבוד קשה, ולשכתב, ושוב. באמונה שלמה שמלך עולם נתן להן מילים כדי להעביר אותן הלאה, לעשות בהן טוב. גאה נוראות, משתדלת ללכת בדרכן.

11. מכורה לספרים שלך: מדוע בספרים שלך רואים המון פעמים את פניו הרעים של העולם (בעיקר בספרים האחרונים)? יש המון טוב והמון מסרים מדהימים (אחרי כל ספר אני מתה יותר על הילדים שלי) אבל עדיין המון סיפורים קשים וכואבים, זה בכוונה?

(87)

הסתייגות פצפונת על הסוגריים הראשונים: מהרגע שהתחלתי לכתוב סיפורת למבוגרים נתתי מקום למציאויות מאתגרות, מורכבות יותר (מעדיפה לקרוא לזה ככה מאשר 'פניו הרעים של העולם' :)). תחנות, אדום לבן, שומרת השערים, פחות או יותר ועוד – כל אחד מהם מציג ניסיון חיים לא קל.

האם זה בכוונה? כן. הכוונה היא לא להכאיב, כמובן. ההיפך. הכוונה היא אחת: לספר שיש מציאות כזאת, לתת לה מילים, להכיר בכל מי שמתמודדת באותה זירה. ובעיקר לספר שאפשר לגדול בה ובזכותה. מאד.

ואני גם אגיד שבכל ספר שלי, גם הספר הכי כואב, הכי עצוב, מופיעות פניו היפהפיות של העולם ודמויות לחייך בזכותן ולאהוב. אין חושך בלי אור. חוק טבע שהשם יתברך קבע. ואם אחרי כל ספר את אוהבת יותר את הילדים שלך, עשיתי את שלי :).

12. רחלי: האם את לומדת כל פעם ומנסה להתחקות אחר מאפייני הגיל והסגנון שעליהם את כותבת? איך את עושה את תיאורי הדמויות והמצבים בסיפורים שלך כל כך אמינים ואותנטיים?

(86)

רחלי אהובה, קיצרתי את ההודעה שלך לטובת השו"ת, אבל כל המילים שלך גרות אצלי בלב. תודה שהרחבת.

לגבי השאלה שלך, אני לומדת ושואלת ומקשיבה, משתדלת מאד להכיר אם אני לא מכירה אישית. לא ניגשת לשום סיפור לפני שהדמויות הופכות לחברות טובות. זה חלק מדרישות המקצוע – לבצע תחקיר, ואחת הסיבות הטובות לכתוב, אם לא הטובה שבהן. אוהבת את המפגש עם נפשות, מרתק אותי הדומה והשונה. בני אדם, מניסיון, הם הנוף הכי יפה בעולם, הכי שווה מילים.

13. מושקא: אחד הספרים הוא הסיפור שלך ממש?

(86)

עניתי למירי ה' על שאלה דומה. מאז ועד עכשיו התשובה שלי לא השתנתה :).

14. מכורה לאישה: איך אפשר לקרוא את 'אישה' עם נטפרי??? (זו לא שאלה אבל תחנונים לפתרון…)

(82)

הדרך לשים את אישה ונטפרי באותו בית: לחכות שאישה יראה אור בתור ספר. מגלה שקבעתי לעצמי יעד קשוח, אולי דמיוני מדי – להוציא את אישה לאור עד יום ההולדת הקרוב שלי. האם זה יקרה? אם ירצה השם, ורק בכוחו.

15. רחלי: האם בתור סופרת עומק ומקצועית כ"כ לא קשה לך למצוא ספרות שגורמת לך הנאה וחוויה אמיתית?

(76)

סיפרתי בתשובה הראשונה שלי שאני קוראת כמעט הכל, אז אולי אני לא הנפש הנכונה להשיב על השאלה הזאת. אני אוהבת סיפורים. זה לא אומר שכל ספר יעניק לי התרוממות רוח. יש מדי הרבה ספרים שגורמים לי לשחרר 'פחחח' בסטייל סבתא סוזי. ויש ספרים שמצערים אותי ממש, שמציבים אותי מול השאלה: למה עשיתי את זה לעצמי? למה קניתי וקראתי?

עדיין, שמחה שקיימים ספרים בעולם :). ומזווית המבט שלי הסיפורת החרדית מתפתחת, ברוך השם. שווה להאמין בה.

16. חני: מה הגבולות שלך? איך את מחליטה? אני לא מתכוונת לסינון רוחני. אולי במה נכון לגעת? מה הציבור מסוגל להכיל?

(76)

לא תמיד אני יודעת מה הציבור מסוגל להכיל. אם הייתי יודעת, חיי היו מאתגרים פחות, משעממים יותר :). אני משתדלת לגעת בסיפורים שהגיע הזמן לגעת בהם, לנער מהם אבק וקורי עכביש, ללטף.

יש ספרים שיוצאים לדרך מהמקום שלי כקוראת שמחפשת סיפור מסוים, לא מוצאת.

יש ספרים שמוזנקים כי שוב ושוב התבקשתי לכתוב אותם, ואני מזהה שאלה חיים שראוי לספר.

גם אם יש נושאים שלא אגע בהם כרגע, אני נזהרת לא לקבוע גבולות נוקשים מדי. אולי אהיה בשלה מחר לסיפורים שאני לא בשלה לספר היום.

17. מירי: האם יש משהו שכתבת והתחרטת שפרסמת אותו?

(66)

עניתי למרים על שאלה דומה. בגדול, משתדלת להסתכל קדימה במקום להתפלש בבוץ של העבר. אני לא סופרת מושלמת, ולא מושלמת בכלל. בת אנוש. ובתור בת אנוש קיבלתי פריבילגיה לטעות ולגדול. מתנה ענקית של מלך עולם. לא מוותרת עליה.

18. בילא: האם יש דמות מהספרים שלך שהיית רוצה לעשות עליה 'תחיית המתים'? שהיא תהיה אמיתית, לא רק דמיונית?

(64)

שושי, הגיבורה של 50/50. היא אישה מהממת חושים. החוץ, הפנים – הלוואי עלי. שתבוא, תלמד אותי איך לא שוכחים לשים קרם עיניים. ושתביא גם מרק שוקולד.

19. אסתי: יש ספר שמבוסס על סיפור אמיתי? כמובן, להכל יש בסיס בחיים האלה, אבל האם יש ספר שהוא ממש אמיתי?

(64)

המסע אל קצה הארץ ומוקאדם הם ספרים היסטוריים שמבוססים במידה רבה מאד על סיפורי חייהם של הגיבורים. פחות או יותר הוא עיבוד של שני יומנים אישיים שקיבלתי מ'מנוחיות', ואני מודה להן על האמון. יש עוד ספרים שמבוססים על סיפורי חיים אבל אני ארשה להם להתכרבל מתחת לשמיכה בינתיים.

20. אחת: חובה!!! האם את מתכננת לארס את אדית בסיפור?

(60)

כן. לא. לא מגלה. אסור לספיילר, זה הורס את כל הכיף. הנה השם לתפילה: אדית בת יפה לזיווג הגון במהרה בימינו אמן.

21. ללוש: רוב רובם של הספרים שלך מתארים באופן כלשהו מערכת מעניינת של חיי נישואים. האם זה בכוונה תחילה כך?

(59)

לא בטוחה שרוב רובם של הספרים שלי עושים את זה. הוצאתי לאור עשרים ושלושה ספרים, ברוך השם ותודה רק לו. מתוכם ארבעה ספרי ילדים, שלושה ספרי נוער, שני סיפורים היסטוריים ועוד כמה ספרים שיש בהם גיבורה לא נשואה :). אז ההגדרה שלך מרתקת, ותודה עליה.

לגבי הספרים האחרים, זוגיות היא מציאות שאי אפשר, ולגמרי אסור, להתעלם ממנה בסיפורת שמנסה לתת מקום וקול למציאות. לפעמים זוגיות היא מקור הכוח, לפעמים היא האתגר. לרוב היא ממלאת את שתי הפונקציות. כך או אחרת, היא נוכחת והיא מושפעת מהדרך שהגיבורה עושה. היא גם משפיעה עליה. יש פה יחסי גומלין שאני משתדלת לצבוע במילים.

22. תהילה: כשאני קוראת קטע בסיפור ואני כולי מתייפחת ובוכה… האם כשכתבת את הקטע הזה גם את בכית? בבחינת דברים היוצאים מן הלב…

(56)

תצטרכי לגלות לי איזה קטע גרם לך לבכות כדי שאוכל לגלות לך אם בכיתי כשכתבתי אותו :).

למילים יש כוח לנקז, ויש מילים שהן תפילה. אי אפשר לא לבכות.

בלי סתירה, אחת התגליות שלי בתור סופרת: בכי יכול להיות בודד מאד.

לא מזמן שלחתי פרק למישהי. כתבתי אותו כמעט יומיים, בקושי כתבתי. הוא נגע בכאב אישי ועמוק, וכמעט כל מילה שכתבתי פתחה אצלי את הברז. התגובה שקיבלתי ממנה הייתה: וואי, שפכת אותי מצחוק.

גם זה קורה. אין לנו אותם ברזים.

23. דבורה: האם היה פעם משהו שכתבת ותגובות של קוראים גרמו לך לחשוב עליו שוב מזווית שלא ראית אותה כשכתבת? (אם לשנות את החלק הזה, או למחוק…)

(56)

בטח. ולא משהו אחד. זאת הזדמנות פז להודות לכל מי שמגיבה בנימה נעימה, מאירה את עיניי, מספרת את חווית הקריאה האישית שלה. רוב הספרים שלי התחילו את דרכם כסיפורים בהמשכים, אף אחד מהם לא עבר כך לדפוס. הם נערכים, ומוגהים, ומשתבחים, כולי תקווה. ולא מעט מהתיקונים והתוספות נרשמים לזכותן של קוראות אכפתיות.

לא בטוחה שיש לי די מילים כדי לתאר את החסד הזה, וכמה הוא נותן לי. כמו לקבל שמש במייל. תודה.