בשבוע שעבר הנייד שלי התחיל לשיר. הצצתי בצג, זיהיתי את המספר. אח אהוב מאד שמחפש לבנותיי את אבדותיהן כבר תקופה ארוכה. עניתי מיד. הוא רצה לשאול שאלה כלשהי, טכנית לגמרי. גם זה קורה בין אחים.
כמה זמן עבר מהרגע שזיהיתי את המספר שלו על הצג עד הרגע שהוא סיפר למה באמת התקשר? אולי חצי דקה. בשלושים שניות הספקתי בדמיוני לברר על בחור חמד, להפגיש אותו עם בתי, לשבור צלחת באירוסיה, להוביל לחופה. ועוד הרגשתי ריאלית כל כך, אישה שמבינה שאולי-אולי הן לא תתארסנה בעת ובעונה אחת, אולי זה יקרה יום אחרי יום 😊.
יומיים אחר כך ישבתי מול המחשב, ערכתי קובץ מסוים. בזווית העין קלטתי את התנודה הזעירה שעוברת על הצג כשעוד מייל מצטרף לתיבה. מיהרתי ללחוץ על העכבר, לעבור למייל. הודעה ממישהי שקראה ספר שלי, והיא רוצה לפרגן.
הודיתי על הלב ששלחה לי. אמרתי, כנה, שהיא שימחה וריגשה אותי. למטה, בקרקעית הלב, הרגשתי אותי נצבטת. כי חשבתי שזאת שדכנית… וקיוויתי שאולי הפעם…
אני לא יודעת אם יש דרך להבין בכלל אם את לא אמא בשידוכים, אם את לא רווקה מחכה בעצמך. איך כל החיים, כל תנועה בהם, כל רגע, מזדקקים לתפילה אחת ארוכה, משתוקקת. איך הכל משתקף דרך העדשה הזו שמחפשת ומקווה ומתייאשת ושוב.
ואלה יכולים להיות חיים יפהפיים, חשוב לומר את זה, שלא תדמיינה אותי מתפלשת בחושך מלוכלך כל הזמן. ברוך השם ותודה רק לו, יש בחיים האלה כל כך הרבה יופי וחסד. ועדיין. כאילו ללב יש ריתמוס משלו, תדר שלא מפסיק להלום. בין פעימה אחת לאחרת קורים החיים אבל זה השיר. זה הקצב. שי-דו-כים.
בשבועיים שחלפו מאז הודעתי על 'אושר של אחרים 3' קיבלתי כמה דרישות שלום אישיות, וכל אחת מהן גרמה לי לבכות. חלק מהן סיפרו שהן מתחתנות בקרוב, ברוך השם וסוף סוף, אחרי שנים על שפת ים. רציתי לצטט אותן כי הן הודו על 'אושר של אחרים 1 ו-2'. ורציתי שתראינה, במו עיניכן, מה עושה מחשבה טובה לנפש מעבר לקו או למייל, כמה היא מרחיבה, איך פתאום, בין פעימה אחת לאחרת של שי-דו-כים, נכנס אוויר. המון אוויר.
לא מצטטת כי זה הנס הפרטי שלהן, אין לי זכות לחשוף. כן מספרת שחלק מהן מופיעות ברשימת התורמות של הפרסים. הן יודעות, לאושר של אחרים יש פוטנציאל להפוך לאושר שלנו.
למי שטרם נכנסה לפוסט, הנה הוא: אושר של אחרים 3
"לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים"
בבקשה, הפוכנה את חמישה עשר באב ליום טוב עבור נפש אחת בישראל. חשובנה עליה, עליו, הרמנה טלפון, שלחנה מייל. אולי הלוואי ייבנה בית בזכותכן. אבל גם אם לא, שימחתן. גם אם לרגע או שניים. זוכרות את הלב הפועם? כולנו נים.
*
"ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים"
אני חושבת על הבנות, אלה שלבשו שמלות חגיגיות, ויצאו החוצה וניסו עוד פעם, ואפילו רקדו. למרות הים והמלח והתפילה. כל הכפיים בעולם. מולן קל להבין למה בזכות נשים צדקניות ניגאל.
בבית שלי גרות (בינתיים!) שתי נפשות יפהפיות שמכירות את המציאות הזאת – שוב ללבוש שמלה חגיגית, שוב לצאת, שוב לנסות. לא להפסיק לרקוד. מצדיעה להן, מודה על הזכות להיות אמא שלהן.
אתן מכירות אחת מהן. חילולה. היא אחראית על האתר הזה, ורק בזכותה המילים שלי מתכרבלות בתוך כריכות מרהיבות, מקבלות חן וצורה. שנים היא בדרך הזאת, המתפללת. שנים היא מגדלת חלום – לפתוח מרחב לבחורות שעושות אותה דרך.
יש כל מיני דרכים לעשות את הדרך הזאת, והדרך של בתי המדהימה היא דרך שיש בה חיוך על שפתיים. למרות. זה המרחב שהיא ביקשה לעצמה, לאחרות – מקום לצחוק בו, להבין, לתמוך זו בזו, להיות.
אתמול בלילה החלום שלה ראה אור. גאה בה כל כך. על הנפש הרחבה, על הכישרון להפוך ים לחיוך. על הריקוד שהיא רוקדת כל יום. (בעיקר בלילה… לא מגלה מתי האור נכבה פה.)
מוזמנות להיכנס, להכיר. לאהוב.
שנזכה לעשות רק טוב. לנו. לעולם.
תודה
וואו
תודה שאת שמה את הכאב בקדמת הבמה…
נותן המון כח
דבורי ספרר
אהה, קריטי!
אגב, מה עם סיפור חדש בבתוך?
זה הזמן להתייאש? או שיש עוד תקווה?
כבר כמעט חודשיים אנחנו בלי סיפור, מחכות נורא!!
מהרררר אנחנו מתות על הספרים שלךךך