ערב חג. המקפיא מלא, ברוך השם. גם המקרר. לפני עשר דקות מילאתי את הבלינצ'ס, סימנתי וי אחרון בתפריט. צריכה להסתער על הכביסה, ללפות את המגב, להמשיך. בכל הכוח. כי ערב חג.

אני כאן. לא יכולה להמשיך הלאה לפני שאשים פה פיסת לב.

כבר כתבתי בעבר על חגים בפורמט אחר. זה אתגר. מי שנמצאת שם, יודעת. מי שלא, לא יודעת אם אפשר להסביר את הבלילה שערב חג יוצק על אלה שגרים בשוליים של המחנה. כל רגש אפשרי נבחש ומתערבב שם. ושבועות הוא בכלל חג שכולו בלילה.

ערב פסח הוא חג מאתגר פיזית. גם סוכות. ראש השנה, חנוכה, פורים, כל יום טוב בא עם המזוודה שלו. שבועות הוא חג ברמת אקסטרים. החג האחרון בשנה. חג שכולו מצעד הוקרה לבני תורה, לנשותיהם הצדקניות. למי שטרם זכתה להיות במעמד הזה, הוא חג שדורך על פצע, מכפית הגבינה הראשונה ועד המבדיל של מוצאי.

ערב חג שבועות תשפ"ו המילים הבאות מוקדשות לך, ולך. לכל מי שערב החג הזה מוהל בה גם עצב. לכל מי שלא בטוחה שהיא שייכת באמת למרות סיני שחלקנו אי אז. לכל מי שזוכרת: התורה שקיבלנו אי אז – היא שלך. השם הטוב נתן אותה גם לעזרת הנשים שבעם. היא שלך.

בין בלינצ'ס לכביסה חושבת עלייך; מתחייבת ל'נעשה ונשמע', אפילו שרק את עושה ושומעת, ואין אף אחד שיגיד כמה אין כמוך.

לכן אני כאן.

כדי להצדיע לך. כדי להגיד: אין כמוך.

חג שמח, מאד מאד.

"בְּהִתְעַטֵּף עָלַי רוּחִי וְאַתָּה יָדַעְתָּ נְתִיבָתִי בְּאֹרַח זוּ אֲהַלֵּךְ"

(תהילים, קמב, ד)

מצ"ב פרק מתוך 'בואי נעשה שוק'. עוד דרך שלי להצדיע לך.

67. עד הר סיני

אני מושיטה נפה. מר מושלם מנענע ראש. אני מציעה מסננת. חורים גדולים יותר. הוא מסרב. הוא לא ילד קטן, עבר מזמן את השלב שבו אומרים לו מה לעשות, מעבירים את הכביש. הוא יודע להיזהר, ותודה על האמון.

הוא ציני, אני מזהה. רואה את הלסת שהוא חושק. אני נושכת שפה, מתאמצת לחנוק. יללה גדולה מבעבעת בי. ריבונו של עולם, מה אני עושה? לאן מכאן, אבא'לה? איזו דרך גזרת עלי! די!

חוזרת הביתה, קוברת פנים בכרית. מנסה לצרוח. דממה דקה. הר סיני יושב על גבי וליבי, והוא כבד, וגדול. רק בגן הוא היה קטן, עברתי מזמן. אני כלום מולו. גרגיר של חול.

"את נשמה טהורה!" אבא מתעקש על תג אחר. הוא יושב על הכיסא המסתובב. אני שומעת. למרות הכרית. הכיסא חורק כשאבא מתפתל איתו מצד לצד. גם הקול של אבא חורק, סדוק. בעצמו בירר. ומה לא אמרו עליו. מושלם.

אמא יושבת על המיטה, אצבע מפרידה בין שיער ללחי רטובה. שלום, פֶן. הלכתי למספרה הפעם, רציתי למצוא חן.

"אני עדיין רוצה". אני אומרת בקול עמום לכרית.

אבא מתנשם. אמא מגיבה בטון זהיר, קצת שבור. "את ילדה גדולה, מותק. אם… אם זה מה שאת רוצה, אבא ואני לא נגיד לך לא".

"לא. לא רוצה ככה".

כבר יודעת, זה לא. אפילו שאני רוצה נוראות. איך לא? הוא מר מושלם, וי על כל חלום. רק המסך. בלי נפה, בלי מסננת. איך אני יכולה לרצות?

*

פעם-פעם כשעטרה התארסה, וכולנו חגגנו, אחותנו כלה, נשים מחאו לאמא כף. עטרה הייתה בת תשע עשרה כשהיא התארסה. סוף ה' סמינר. כולן באירוסין העלו את אמא על נס. כמה היא חכמה. הכי נכון לארס אותן מוקדם, לפני שנכנסות להן כל מיני שטויות לראש. כמה מהר, ככה בטוח. הייתי בת ארבע עשרה, טרום סמינר. לא ידעתי מאום על החיים האלה. אחרי האירוסין שאלתי את אמא למה הן התכוונו. אהבתי שטויות.

שלומית התארסה בתחילת ו', אמא נישאה על כפיים עוד פעם. אחרי האירוסין, כשחזרנו הביתה, אמא סיפרה לאבא עליהן, אמרה בקול מוטרד: "כאילו שעשיתי משהו מיוחד". היא ראתה כמוני, כולנו ראינו, כמה דודה ברכה כואבת. אודליה סיימה את הסמינר חודשים לפני כן.

כשמינה התארסה, ארבע שנים אחרי סמינר, אף אחת לא אמרה "כמה מהר, ככה בטוח". כולן אמרו: "ישתבח!" ו"סוף סוף!". היו המון "סוף סוף!" באירוסין של מינה.

לא שאלתי על השטויות שעלולות להיכנס. כבר ידעתי, מהניסיון של מינה ואודליה, שנשים מרשות לעצמן לתאר נוף שלא ראו מעולם, לקרוא לו בשֵם, לגנות. הן לא היו שם, לא גרו אף פעם על חוף סחוף. מהחממה של הסמינר יצאו למציאות, סיסמאות על הלשון. אין להן מושג כמה קשה להילחם ברוח, לטעת רגליים באדמה למרות הכל. כי סיני.

היו אחרות שבחרו להתרחק. רובנו נשארנו, לפתנו בכוח את החלום על בית של תורה.

מתכונת החיים על החוף: הרבה ים, ורוח, ומלח.

גם בצד השני היו כאלה שבחרו להתרחק. המשגיח כבר לא מפקח, והם לבד. אחרונים בשיעור. והר סיני כבד. אז מסך. להסיח דעת מן הגאות, מן השפל. שומר ישראל, שמור שארית ישראל.

*

לייקי קוראת לי לדיאלוג דחוף. בבקשה, תקשיבי עד הסוף. הוא רוצה לסגור. מה שחלמת? קורה, ברוך השם.

אני ממלמלת, דמעות בעיניי. "זה לא מה שחלמתי".

"זה מי". היא מתעקשת. "רק אתמול דיברנו. ורצית כל כך. את לא יכולה למחוק את כל הדברים הטובים שדיברו אלייך בגלל המסך".

אני מרימה ראש. "אם היו מציעים לך מישהו כמוהו כשהיית בשידוכים, היית מסכימה?"

היא נרתעת. "את יודעת שלא, אבל מה הקשר להשוות?" באמת, אדית! אישוניה נוצצים בזעף, מה הקשר בין הילדה שהייתי אז, תלמידת סמינר תמה, לבינך? להזכיר לך בת כמה את? עברת מזמן-מזמן את הגיל לתיק סמינר.

"זה לא רק המסך", אני אומרת בשקט. "זה הפורמט של החיים שהוא בוחר לחיות, בלי רשת ביטחון. הם לא בשבילי. רוצה בית על הר. אין לי שום כוונה להחליף ים בתהום".

לייקי מוחאת לי כף על מילים גבוהות. תכלס, דמייני את עצמך בעוד עשור. סליחה ומחילה שאני מכאיבה. בעוד עשור, אם חלילה תמצאי את עצמך באותו מצב ויציעו לך מישהו כמוהו, את תגידי כן, נכון? כי הגיל, כי כמה אפשר לחכות. אז תגידי את זה לעצמך עכשיו!

אני מעפעפת, לא מצליחה לסלוח. היא מכאיבה. מאוד. סליחה ומחילה הן לא תמיד נוגדן. מבקשת שתכבד. מתחילה ללכת. היא עוצרת אותי. "אני יכולה לספר לך משהו אישי?"

בעלה, נרו יאיר, בא מבית אירופאי. הכל מנומס ומוקפד. והיא אחרת, מי כמוני יודעת. היה לה קשה להתרגל לקור. לימדה אותו, עזרה לו להפשיר. הפך לאיש הכי חם ביקום. ככה זה, מה שאמרו לנו בסמינר? חוכמות נשים בנתה ביתה? אין אמת גדולה יותר.

"את יכולה להשפיע עליו! להציל!" עיניה נוצצות כשהיא מתארת את חזון אחרית הימים: מר מושלם ואני נתחתן. אני אתקן את המעוות. בבינתי היתרה, בכלים שרק אישה מקבלת. סוף טוב הכל טוב.

מנענעת ראש. לא מתחתנת במטרה לתקן. לא הוגן לו, לא הוגן לי.

שוב חוזרת הביתה. לבד. אף אחד לא מוחא כף. אף אחת לא מעלה על נס כמה ויתרתי בשביל בית של תורה. אישה נשואה זוכה לצל"ש, כתרים נקשרים על הראש. אישה גדולה של איש גדול. אשרייך! בחורה על החוף גוררת למוקד המזבח עוד לבד, עוד חלום עולה באש. היא מתכופפת מול רוח סוחפת, בולעת מלח. היא פה. העיקר להישאר קרובה, אבא'לה. אתה יודע, אתה תיתן.