מפתח סגור

השאלה הכי פופולרית בתיבת הדוא"ל שלי: מה נשמע?

בשבועות האחרונים היא קפצה לבקר כל עשר דקות, בממוצע.

והייתי שמחה מאד להשיב מה שלומי ומה נשמע, אבל כמעט אף אחת מהשואלות לא התכוונה אלי :).

שוב ושוב נשאלת מה שלום אישה, איפה היא, לאן נעלמה, מתי תחזור, מה הסיפור של המחתרת, איך אפשר להיכנס, למה בכלל לנעול. שוב ושוב אני מבטיחה, לי ולשואלות, שיום יבוא ואכתוב פוסט מסודר.

קיוויתי שיתקוף אותי חשק עז להסביר, לסדר. החשק היחיד שתקף אותי היה חשק מוגזם לשוקולד ירוק (רבע לשבע).

ובינתיים ממשיכה לקבל מיילים ועוד נשים מצטרפות למעגל הדואג. אז זהו. לא מחכה ליום. לילה זה זמן נהדר.

ראשית הסיפור באישה אחת, ההיא שאוהבת שוקולד, שהתחילה לכתוב סיפור על אישה. הוא התפרסם באתר, בפורמט פתוח לכל עין. וברוך השם, היו אלפי עיניים.

ואז הגיעו הטרוליות.

לא רוצה לתת להן פרק בסיפור של אישה. בקצרצרה, רק כדי להסביר מה גרם לי לסגור את הדלת: חטפתי מילים מהסוג שלא עושה טוב ללב.

חשוב להבהיר, זאת לא הייתה ביקורת ספרותית. קיבלתי גם מיילים כאלה, לפעמים הטון היה נלהב מדי. קורה. בדרך כלל, במקרים של ביקורת ספרותית, אפילו נלהבת, אני משתדלת לתקשר עם הכותבת. לפעמים אני מודה. לפעמים אני מתאמצת להסביר. אוהבת את הערוץ הפתוח ביני ובין הקהל שלי. בתוך עמי אני יושבת.

הטרוליות, אלה שאני לא רוצה לספר עליהן, התמקדו בי. בחיי. יידו פוכס שרק החיים ברשת אנונימית מאפשרים ליידות, ולא הייתה לי שום פריבילגיה לברוח מהפוכס, כי אלה החיים בעידן המוטרף שלנו; מיילים אנונימיים יכולים להגיע לכל מקום מכל מקום.

במשך ימים שלמים הסתובבתי עם מועקה בלב. ניסיתי להיאחז באלפי נשים מדהימות, אמיתיות ולא טרוליות. להזכיר לעצמי: אני כותבת להן.

זה לא עזר. לפעמים מידת פורענות אחת מנצחת אלף מידות טובות.

התכוונתי להפסיק עם אישה. מלכתחילה התכוונתי לכתוב אותה כדי לעשות טוב לי, לנשים כמוני. אם איכשהו מתגלגל רע בגללה לחיי, אז סטופ וזהו.

נשים מדהימות סירבו לקבל את התבוסתנות שלי. קיבלתי אלפי מילים מחבקות, וכל אחת מהן זקפה את קומתי השפופה עוד מילימטר. החלטתי להחזיר את אישה רק בשבילן. בפורמט קטן, סגור, משפחתי. לא היה לי שמץ של מושג מה זה אומר.

בשלב הראשון הכנסתי למחתרת את כל המדהימות. בשלב השני תכננתי להכניס למחתרת רק קוראות שהגיבו על הסיפור באתר או במייל. גיליתי שזה סינון לא הגיוני לאישה אחת. ובינתיים המיילים ממשיכים להצטבר בדוא"ל שלי, לבקש מפתח.

לא יודעת אם פיצחתי את השיטה לגבי המחתרת. יכולה לספר מה עובד בינתיים: לכתוב לי.

פשוט לכתוב למייל של המשרד (office@dvoryrand.com), לבקש להצטרף לאישה. לא מתקבלות נשים אנונימיות ונטולות גיל. אם המייל שלך מכנה אותך 'חתולה סיאמית', קיים סיכון סביר שלא תקבלי סיסמה. אם את בת 12, או 14, כנ"ל. אישה מיועדת לבנות 20+.

ואם את כבר כותבת אותך, שם מלא וגיל, תעשי לי טובה אישית: תוסיפי כמה מילים על אישה, על הקשר שלך איתה. שאדע, את אמיתית ובלי כוונה להזיק.

הנתונים האלה לא נשמרים בשום דאטה. הם נטו בשבילי, שאוכל לכתוב בלי לפחד. נותנת לך מילים שלי. נראה לי לגיטימי לברר למי אני נותנת אותן.

אפרופו לכתוב לי, אפשר למיין את המיילים שקיבלתי לסוגות-משנה, ללמוד עוד קצת את האנושות. הסוגה האהובה עלי היא הסוגה שמציעה לשלוח לי אוכל לשבת או לשטוף את הבית במקומי כדי שאתפנה לכתוב את אישה. זהירות, נשים טובות, אני עוד עלולה להסכים :).

לכל אלה שנעלבו שהן לא בפנים, תהו מה עשו רע, זה המקום להבהיר: לא עשיתן כלום. ואין שום בעיה לצרף אתכן. עברנו את גיל 'מפתח סגור' והמחתרת של אישה יכולה להכיל בלי הגבלה של מספר, ברוך השם. למה לא קיבלתן סיסמה? כי לא עשיתן כלום. הרי אם הייתן כותבות לי, מספרות שאתן מתגעגעות לאישה, שואלות איך אפשר לקרוא ומתי, הייתן נכנסות אוטומטית למחתרת.

וזה מוביל אותי למוסר ההשכל הגדול של האירוע: מותר לך לבקש, אישה.

יותר מדי מיילים מתנצלים הגיעו אלי מנשים שלא ידעו אם מותר לשאול מה נשמע, אם אפשר לברר מה קורה. מותר ואפשר וכדאי!

אישית, אישה לא תגיע אליכן אם לא תבקשנה אותה. אבל בלי קשר לאישה, נראה לי נכון להרגיל את עצמנו לרצות, לבקש. לפעמים דברים טובים קורים רק כך.

ערמות של טוב. לכולנו.

והנה משהו טוב ששווה להיכנס אליו, והוא אפילו לא דורש סיסמה 😊:

לרווקות, לחברות של הרווקות, לאימהות, לאחיות, לכל מי ששידוכים וים הם מציאות חייה.

clula.chayalula.com