שלו-שלה

סיפור שכתבתי לפני שש שנים. כמו אז, כך היום; שלו-שלנו.

שנזכה לקבל אהבה גדולה באהבה גדולה!

חג שמח-

דבורי

נ"ב

אם נשאר לכן עדיין קפה בספל של ההפסקה, מציעה להיכנס לפוסט הקודם, לרפרף לתגובות. תודה, אהובות, על אחיות ולב.

שלו-שלה

"אני לא נוסעת אתכם".

בכוונה היא צולפת את המילים הללו בגבה השפוף של אמא. בכוונה היא חומקת מעיניה.

זה לא עוזר.

אמא מסתובבת מיד. החולצות נשמטות מאצבעותיה הרועדות אל תוך המזוודה, נופלות זו על זו באי סדר.

"את – מה???"

"לא נוסעת אתכם", משפילה את ריסיה. "לא באה אתכם לדיני. אסנת הזמינה אותי להיות אצלה. בעלה נוסע לירושלים, והיא ביקשה שאבוא להיות אתה. הסכמתי".

מציצה באמא בזהירות. אמא מעפעפת בחוזקה. פיה פעור, משתאה, לא מוצא לו מילים. מצחה נתלם ונחרש בסדקים פתלתלים שחורצת בו רק בת אחת, מתבגרת. מזדקנת.

"דיני תצטער", אומרת אמא לבסוף בקול קטנטן, אבוד. "אולי בכל זאת תבואי, חלי? אני בטוחה שאסנת תסתדר בלעדייך".

היא מושכת בכתפיה. "אני מעדיפה להיות אצל אסנת".

שוב העפעוף. והסדק. אלוקים, תעשה שאמא תפסיק להסתכל עלי ככה. ככה כואבת. ככה אובדת.

"ומה עם התפילה בכותל?" מכחכחת אמא בגרונה, כאילו דוחקת במילים שתצאנה כבר. "מה, תפסידי את ההזדמנות להתפלל שחרית של חג בכותל?"

"אני אמצא לי קיר בבית של אסנת ואתפלל מולו". שפתיה נרעדות, נכלמות בשקר שהיא כופה עליהן.

"טוב, את ילדה גדולה". שריר רוטט בלחיה של אמא. "תעשי מה שאת מרגישה שנכון לך, חלי".

היא ניגשת לאמא, מעניקה לה חיבוק מתנצל. מתנצל על זה שהיא כבר לא ילדה. מתנצל על זה שהיא עדיין פה. גדולה.

דיני מתקשרת בערב. "אז מה, אחות? אמא מספרת שהבלינצ'ס שלי לא מוצאים חן בעינייך יותר".

"אל תקשקשי", היא מאמצת לעצמה את הצחוק של דיני. קל וריק. "את יכולה לשלוח עם אבא ואמא בלינצ'ס במוצאי החג. אני אשמח".

"חבל שאת לא באה". דיני זונחת את הצחוק והבלינצ'ס. גודשת את קולה בעצב. "הילדים יצטערו כל כך. גם אני. את יודעת שרק בזכותך מרדכי יכול לשבת וללמוד כל הלילה. כבר אמרתי לך את זה בשנה שעברה".

היא מהנהנת חזק בראשה. בשנה שעברה דיני כמעט התמוססה בתודות במוצאי החג, הסבירה לה שוב ושוב איך הכל בזכותה, ואיך אין לה מילים להודות על העזרה עם התינוקת בלילה, ועם הילדים בבוקרו של החג, ואיך רק בזכותה מרדכי למד, ואיך רק בזכותה הוא נח למחרת, ואיך רק בזכותה היה להם מועד. דווקא היו לה המון מילים, לדיני, מתאמצות כל כך. מתעקשות לתת לה פיסה מהתורה של מרדכי.

"אז מה, את הולכת לאסנת? אין דין קדימה לאחיות קטנות?" נאנחת דיני.

איבריה מתקשים. "אין. ותפסיקי להתבכיין, דיני. אבא ואמא באים אליכם, ואמא תעזור לך עם הילדים".

"טוב, תיהני אצל אסנת". צחוק מתגנב שוב לקולה של דיני, ממלא אותו באושר נוזלי, מתוק. כמעט אפשר לשמוע בצחוקה כיצד יורד המסך וכבים האורות ודיני צונחת על כיסא למרגלותיה של הבמה ואומרת למרדכי: "חלי לא רוצה לבוא. לא נורא, עדיף ככה".

ובטח עדיף ככה. שבועות עם בעלך וילדייך, והורייך – כאורחייך. וכל הבית חג ומועד ואביב, בלי אף אחות גדולה, אומללה, שקמלה בקצה השולחן, לוטשת אישונים שוקקים בכל מה שיש לך ואין לה.

היא מנערת את ראשה, מסלקת את כל השדים שאורבים לה בתוכו. לא מגיע לדיני שהיא תחשוב עליה ככה. לא מגיע לה. דיני תמיד נוהגת בה ברוך וברגישות, משתדלת כל כך לפרוס לה פרוסה מעוגת הקצפת של חייה, מתאמצת לזרות עליה סוכר ודבש וקצת תורה של מרדכי.

גם שמואל וברכי טובים אליה, כמו דיני. אוהבים, כמו דיני. חומלים, כמו דיני. מתנצלים, כמו דיני.

נתי של ברכי מבקש לדבר אתה בכל יום שישי, כשהוא מתקשר להגיד 'שבת שלום' לאבא ואמא. "דודה חלי, תודה על העוגיות", הוא מבליע מהר את המילים, נבוך בהן. "חילקתי אותן לחברים פה בחדר, והם ביקשו למסור שבזכותך הם עשו שטייגען רציני אחרי שזללו".

היא שמחה. מבקשת ממנו למסור להם שהשבוע תאפה שוב, בלי נדר. ולמי עוד תאפה, אם לא לאחיין שלה, בן השש עשרה, שתכף תכף עוקף אותה גם כן, כמו שעשתה אמא שלו לפני שבע עשרה שנה? היא תאפה ותשלח לישיבה. הוא יאכל ויחלק לחברים. אחר כך יתקשר לדודה חלי ויספר לה שבזכותה, רק בזכותה, הם עשו שטייגען רציני.

דמעות עולות בעיניה המטושטשות. מטפטפות על לחייה. מטעימות אותה בסוכר ודבש ומשפחה. הטעם הכי מתוק בעולם. הכי מריר.

לא רוצה לנגוס בו יותר.

לא רוצה שהם ימשיכו לפרגן לה חלק בתורה שלהם. לא רוצה שהם יספחו אותה לזכויות שלהם.

לא רוצה.

רוצה תורה משלה. רוצה שיהיה לה כבר בית. בית, שתהיה בו תורה. ושניהם יהיו שלה, התורה והבית. והיא תהיה שלהם. ורק בזכותה מישהו יישב וילמד שם בבית. ורק בזכותה הוא יעשה שטייגען רציני. והיא לא תצטרך עוד להסתפק בפירורי תורה שחולקים אתה האחרים, המאושרים. תהיה לה תורה משלה. ובית. ומיליון תלוליות של קצפת.

*

בשעה שתיים כל החולצות מוצאות שוב את מקומן במזוודה.

אבא מגלגל אותה אל הדלת. ואמא שואלת: "אז את לא באה?" כאילו שבתוך המזוודה נמצאים החפצים שלה, מוכנים לנסוע, ורק היא חסרה.

היא מנענעת בראשה: "לא, אני לא". נושקת לאמא לפרדה. מלווה את אבא השותק אל הדלת.

"מתי את יוצאת לאסנת?" אמא מציצה בשעון.

"בחמש", היא עונה בקלילות מזויפת. "לא רוצה ליפול עליה מדי מוקדם בערב חג".

אמא מהנהנת. "תתקשרי אלינו להגיד עוד פעם 'חג שמח' אחרי שתגיעי אליה?"

"ברור", היא מבטיחה, ליבה מכווץ.

תמיד היא רק יוצאת מהחדר הסמוך, יורה 'חג שמח' ובורחת. נסה מדמעותיה של אמא מול הנרות, נמלטת משתיקתו המאפירה של אבא מול 'החג שמח' שלה, הקרוב כל כך. קרוב מדי.

אבל היום היא תתקשר. ברור.

השעה חמש מגיעה. היא אפילו לא מספיקה להתקשר, כשאמא מתקשרת אליה, מבועתת. "איפה את?"

"בבית, אני תיכף יוצאת", היא ממלמלת בחצי טון, מטשטשת את השקר בחיפזון ובלחש.

אמא פורצת בבכי. "די, חלי, תפסיקי. אני יודעת שאת לא הולכת לאסנת. רק תגידי איפה את".

"בבית", היא נאחזת במילה האחת הזאת, האמת היחידה שיש לה. "איך את… איך…?"

"הבן של אסנת דפק פה מקודם", קולה של אמא עדיין דומע. "הביא עוגת גבינה. היא כתבה לך הקדשה חמה על נייר הכסף. ביקשה שתיפגשו בחג, כי היא אצל חמותה. ממש קרוב".

היא מכה ביד פשוקה על מצחה. טיפשה, טיפשה, טיפשה. הייתה צריכה לספר לאסנת מה היא מתכננת לעשות. לרגע לא חשבה שאסנת מתכננת לנסוע לחג, לירושלים, לחמותה שגרה קרוב. קרוב לדיני. רחוק ממנה.

"סליחה, אמא", עכשיו תורה לבכות. אף אחד לא עוקף אותה בתור הזה. "אני פשוט לא יכולה… לא יכולה עוד חג אצל דיני… עוד שבועות… כשהיא… ואני…"

מילותיה מתנגשות זו בזו, מתנפצות על אוזנה של אמא, לא מסבירות לה דבר.

אמא כנראה מבינה בכל זאת, כי היא נאנחת לתוך הפומית. "מה תאכלי?"

"הלכתי מקודם לקנות לעצמי כמה דברים במכולת". פסטרמה לסעודת החג. מעדן שוקולד לקידוש החלבי. טישו לשעות שביניהם.

"אני לא אוהבת את הרעיון שאת לבד בבית", אמא לואטת בטון מנותץ. "איזה מין חג זה!"

היא שותקת. לא רוצה לשקר עוד את אמא. לא רוצה לומר את האמת. שזה באמת לא חג, כי ממילא אין לה מה לחגוג ולכבוד מי. אין מי שמתנדנד על הסטנדר באהבה עתיקת יומין. אין מי ששר בקול גדול עם הילדים 'טוב לי'.

ואין גם ילדים.

אולי בבית הריק והשותק יהיה לה קל יותר להתמודד עם ה'אין', יהיה לה קל יותר לחכות שהחג יעבור, החג הזה שמוציא אותה מהמשוואה ומהכלל, מזכיר לה שוב, כאילו ששכחה, שאין לה חלק בתורתו של אף איש.

מישהו אומר משהו מעבר לקו. אבא.

"אבא אומר שאת צריכה להדליק נרות", אמא חוזרת בקול על דבריו. "יש נריות במגירה".

*

דווקא מול הקנדלברה של אמא והנריות הקטנות שהניחה לידה, יבשים עפעפיה, דוקרים כמו קוצים במדבר. ממלמלת במבוכה את הברכה. ידה, שמציתה אור זעיר בסלון, יציבה. מסרבת לרטוט ולהתפתל באשמתו של הרגע הזה.

בחטף היא יורה את התפילה. יהי רצון… שתחונן אותי (ואת אישי ואת בניי? היא אמורה להגיד את זה בכלל?) מבקשת בבושה בנים ובני בנים, שיהיו בם אמת ותורה ומעשים טובים. מרגישה כאילו גנבה תפילה לא לה. מחשבותיה נודדות לבנים ובני בנים.

אולי מיד אחרי שבועות, באיסרו חג, אולי אפילו במוצאי החג, תגיע הצעה חדשה. אולי זה יהיה השידוך שלה, זה שחיכתה לו עשרים שנה. היא יכולה להיות כלה עוד בחודש סיוון. ואז יקבעו תאריך לחתונה. יחפשו את האולם הראשון הפנוי. לא יתעכבו על זוטות כמו יופי וחן ומידות ומנות. לא מתעכבים על דברים כאלה כשהכלה כמעט חוגגת ארבעים. ותהיה חתונה. אולי באלול. אולי. ואולי יחמול עליה השם הטוב, יחסוך ממנה המתנה נוספת. אולי. אולי באלול של שנה הבאה תהיה כבר אמא. זה יכול לקרות. אם כל ה'אולי' יסתדר בשורה ישרה, יציית לליבה העורג. ארבעים ואחת ימלאו לה, כשתחבוק אל חיקה את ילדה הראשון. בת ארבעים ואחת תהיה בבואו בבריתו של אברהם אבינו. בת ארבעים וארבע, כשיגזזו פאותיו ותונח כיפה על ראשו. בת ארבעים ושבע, כשיפתח לראשונה חומש. בת חמישים, כשיפגוש את תורתם של התנאים. בת חמישים וחמש, כשיהפוך לבחור ישיבה. כמו נתי של ברכי. הילד שלה…

רוחה קצרה. מהחלומות שהיא רוקמת. מתך ועוד תך של 'אולי'. מהגומות שהיא מנקבת בנפשה הפצועה. חורים נפערים בה באשמתן של התקוות הללו. עדינות כל כך. שבריריות כל כך. כמעט בלתי אפשריות.

מביטה בארון הספרים של אבא באישונים מצועפים. מקצה לקצה משתרעת ארץ שלמה שאין לה נחלה בה. וכל פעם מחדש זה מדהים אותה ופוגע בה, איך חלל אחד בחייה גורר אחריו עוד חלל. איך הבית הזה, שטרם נבנה, יוצר בתוכה עוד חור – תהומות שלמים של עצב שיכולה לחפור במעמקיה רק תורה שאיננה שלה.

*

כמעט חצות.

פוסעת ברחוב מהר-מהר, כאילו מישהו מחכה לה בבית. כאילו יש בית כזה. פוזלת בחשאי לימינה ושמאלה, לכל בתי הכנסיות והישיבות שהיא פוגשת בדרך שלא מובילה אותה לשום מקום.

ריבועי אור ניתזים מחלונותיהם, מפזזים באושר על הכבישים החשוכים. וכל היקום שר "אביי ורבא". וכל העולם מתקפל לחיקו של עם שלם שבחר באורייתא והבטיח "נעשה ונשמע".

ריסיה נרטבים. עם שלם. ורק היא לבדה. לא שלמה.

עם שלם.

הולכת ברחוב ובוכה. ממילא אין אף אחד בחוץ. רק היא מחוץ למחנה, לא שייכת לו, לעם השלם.

שוב ושוב מזדמזמות המילים באוזניה, כמו צמד יתושים עקשן.

עם שלם.

רק בפעם החמישית, כשהיא כולה פצע ועקיצה, הן נופלות פנימה, מהדהדות בנשמתה סוף סוף, כמו קול מחורב.

עם שלם. והיא בתוכו. והיא אחת ממנו.

אי אז, לפני יותר משלושת אלפים שנה הרי עמדה גם היא למרגלותיו של ההר ובחרה בתורה.

שני מלאכים קשרו לה כתרים והבטיחו לה שגם היא, כמו כולם, ילדה שלו. בת עמי.

היא בחרה בתורה. בלי תנאים. בלי אולי. ואיך נתנה לעשרים שנות שממה להרחיק אותן זו מזו…

לא אומרים לא למתנה של אבא. לא מתעקשים לקבל אותה, רק בתנאי שהיא עטופה בסרט אדום ובנייר מרשרש. לא מסרבים לפתוח אותה, רק בגלל שהיא מונחת בתוך קופסה אחרת, כזאת שלא רצינו בה.

אומרים לה כן, ונעשה ונשמע, ובוחרים בה שוב ושוב ושוב, במשך ארבעים שנות נדודים בארץ לא זרועה, ולמרגלותיו של הר נמוך וקירח, ובין גליו של הים שמסרב להיקרע.

ככה, באמצע הלילה, באמצע הרחוב, באמצע החיים, היא מקבלת את התורה. מטמיעה אותה בנקבוביות עורה, מערה אותה לתוך עורקיה. לא מוותרת עליה יותר.

נפשה מתרחבת, מתעצמת, מתענגת על מה ששלו, מתענגת על מה ששלה. והיא אמנם רחל, נטולת רבי עקיבא. אבל כל היקום שר לה "אביי ורבא", קושר לה כתרים ותורה.

החג הזה הוא חגה, והעולם הזה שלם בזכותה, וגם לה סוללת התורה נתיבים של אור, מזמינה אותה לפסוע בהם. ואין שום פינה נידחת מתורה, ואין שום מקום שחסר את מתנותיו. ואם לא פגשה בהם עד כה, זה רק בגלל שהלכה לאיבוד וטעתה ותעתה. אבל הנה עכשיו, היא חוזרת הביתה. מחזירה לעצמה את מה שאבד לה.

וכשסיוון נסוג לכבודו של תמוז, קורה ה'אולי' הראשון.