בלי שם

דוקא רוצה לספר על אחות,
שזיהית אותי מתנדנדת, אף'חד לא ראה, ודוקא הכל היה נראה כל כך יפה וזוהר,
ורק היא ששאלה אותי, מה באמת קורה איתך?! ותפסה אותי שניה לפני שנפלתי למטה וכבר היה קשה לקום…
תודה לך אחותי, זוכרת לך את זה, אפילו שכבר עבר זמן וכבר מאז היו הרבה אנשים שעזרו והיו חלק , אבל את היית הראשונה שהיית שם ממש לידי….

יש דברים שנמצאים במקום עמוק מידי בנשמה מכדי שיהיה אפשר לכתוב אותם בציבור.

אז אני אספר ככלל- לא לשפוט. להיות.
לפעמים הנכון היה לא להדחק לתמוך בסיטואציות קשות ובדרמות, אלא דווקא להיות הבריחה. לצחוק על גלידה, לעשות מלחמת מים ולהתנהג ברחוב כשוטות.
ולפעמים זה ללכת, שעה, ביחד, בלי להחליף מילה. רק להיות.
להבחין בין הצורך שלי לתמוך כדי לברוח מהכאב, לבין מה שיעזור לשני.

שוב, לא לשפוט. לאהוב תמיד. לקבל בכל מצב.
לתת את האהבה הזו. לספר עליה. לחזור שוב ושוב במחוות קטנות.

שיהיה רק טוב לכולנו.

מסרתי לה שיעור בחוג. לא יותר מזה. אבל מהפעם הראשונה שראיתי את המבט שלה, ושמעתי את הדוגמאות שהעלתה בסיעור מוחות (ילדה בכיתה ו'), כמו נטישה חברתית ואדמת הלב השורפת, ידעתי שעמוק יושב שם משהו. ממקומי כמדריכה בחוג השתדלתי לתת לה את מקסימום ההערכה וההכלה שיכולתי, והאמנתי שהשם שם אותי במקום הזה, ומשם אני עושה מה שאפשר. פעם אחת, אחרי שהקריאה את הקטע שעשתה לשיעורי בית, גלשנו בדיון ארוך, ואז נפלט לה הסוד "אמא שלי התגרשה כשהייתי בכיתה ג'". היא הסמיקה, אבל נראה היה שגם נהנתה מהאומץ האישי שלה לשתף. אמרתי "וואו." נתתי הכלה קטנה, והמשכתי בסדר השיעור, על אף שנראה היה שחברותיה די בהלם. עמוק, ליבי יצא אליה. ידעתי בערך מה היא מרגישה, בתור בת שהייתה קטנה מאוד כשהוריה התגרשו. לא ידעתי היכן זה עומד, אבל ידעתי שטראומה כלשהיא היא חוותה. ואני יודעת שהיא מתמודדת. פתאום חצאי מילים ומשפטים התחברו לי במוח, פתאום אני מבינה אותה. בסוף אותו שיעור קראתי לה, סיפרתי לה שגם ההורים שלי גרושים, וספרתי לה שאני מבינה את הקושי וההתמודדות היומיומית, ושאולי אין מי שיכיל אותם. ביררתי שיש לה דמות מלווה, וכמובן הבהרתי שאם היא צריכה משהו, היא יכולה לפנות אליי. בארבע מילים היא סיפרה חיים שלמים, וכששמעתי ליבי התכווץ עוד יותר, היא אפילו לא מבינה כמה מורכבים החיים שלה, רק תגדל עוד קצת…
כך אני ממשיכה להגיע לחוג, שבוע שבוע. שולחת לה מבט וחיוך קטן, שבתוכם כל מה שהייתי אומרת לה או שאולי הייתה רוצה לשמוע. מילה פה, הערכה שם, והרבה הכלה ותחושה של 'אני איתך גם בלי מילים.'
עוד מעט תיגמר השנה, והיא תשכח ממני ואולי אני ממנה, (רק אולי, כי היא נגעה בי…) אבל אני יודעת שאת המקסימום שלי, כעוד דמות במעגליה החברתיים, עשיתי. ותפילתי, שהקב"ה ייתן לה כוח, והיא עוד תגדל. מאוד.
זאת תמיכה שלי, יהודיה לאחותה, נפש לנפש. ממקומי הקטן.

אחותי הגדולה מתמודדת עם אתגר, נסיון חיים מאוד כואב. אפילו שורף.
רואה איך גם מהמקום שלי, כאחותה הקטנה, אבא הטוב שבשמים נותן לי את הזכות לתת לה אהבה, עזרה, תמיכה וחיבוק.
מתפללת שהיא לא תצטרך את זה, ושכל עוד כן- שה' יתן לי את הבינה לעשות את זה הכי מדוייק וטוב בשבילה.

רציתי לספר דווקא על אנשים שמאירים עבורי,
תמיד אני משתדלת לחייך, להאיר, לחבק ולתת. אך לפעמים המטען הפנימי לא מתמלא, ואז אני כבויה, מנסה לשרוד את הימים הבאים.
כשיש בי עוד כח לפני נפילה אני מבקשת מד' שיישלח לי מלאך שיאיר את החושך שבי. ולפעמים אין לי כח לבקש…
אז אני רוצה להודות לגננת של הילד שלי- שביום שאני פוגשת בה, היא לא מפסיקה להחמיא עליו. ואני חוזרת הביתה עם הרבה אור וסבלנות.
אני רוצה להודות לחברה הטובה שלי- שאמרה לי שמותר ליפול, ואם אני מפחדת ליפול אעדכן אותה לפני- והיא תהיה שם בשבילי.
אני רוצה להודות לילד שלי- שהוא האור של חיי והסיבה שלי לקום כל בוקר מחדש.
ואני רוצה להודות גם לך דבורי, הספרים שלך נותנים לי כח להתגבר על החושך שלפעמים עוטף אותי. יש ספרים שאני קוראת וקוראת שוב, ומוצאת כל פעם מחדש משפט שמחזק אותי. אז שוב תודה!!!

אני יודעת שדרכו של עולם היא שהגדול תומך בקטן.

הוא צריך לדאוג לו, להחמיא, להקשיב, לספוג, להכיל, להתעלם מפגמים וחולשות.

הוא הרי הגדול. דורשים ממנו להרבה. גם כשקשה.

לקטן מתייחסים בסלחנות. מותר לו הכל.

הוא יצעק, יפגע, יכעס, ילך על הגבול, אבל בתוך תוכו הוא מרגיש: אני פה
הקטן. מותר לי. שהגדול יתמודד איתי.

אבל לפעמים גם לגדולים קשה. גם הם רוצים להתפרק, לצעוק, להסיר אחראיות.
לפעמים גם הם צמאים למילה טובה, לעידוד.

הם בני אדם, אחרי הכל. אולי אפילו לפני הכל.

אבל לא תמיד מבינים אותם.

אז אני – קטנתי.

רק שמה לב לפעמים לליבותיהם הקטנים של הגדולים. מעריכה, מפרגנת,
מכילה.

זה מובן מאליו, תגידו.

נכון. מסכימה.

ספרו את זה לשאר הקטנים—

אני רוצה להקדיש את הקטע הזה לכל מי שעזר למישהו אי פעם, לכל מי שעוזר
ובמיוחד – לאלו שכתבתי עליהן אותו…

רוצה לכתוב עליהם,
חייבת כמעט.

אלו שהיו שם, שהבינו עד דק, שהקשיבו
שחייכו, שדאגו, שנשארו חזקים, גם כשהכול רעד
אלו שהיו שם, עם טוב, עם תבונה, עם לב
ושוב לב, ושוב, כבר לא יכולתי לחשוב שהעולם רע
הם היו בו, שמרו לי אמון
אלו שהיו שם, שהיו אי, מפלט, תחנת דלק
כשהאדמה רועדת מחפשים קרקע
ולו לכמה דקות
אלו שהיה להם אכפת, שהבינו מה זועק החיוך
מה מספרות העיינים
אלו שהיו שם, סימנו תקווה, אמרו שהכול יסתדר
התעקשו שאני נורמלית, כשבכיתי שלא
שבשריפה ההיא, פיזרו קצת עשן
שלא נבהלו ממני גם כשנבהלתי מעצמי
שלימדו שמותר להרגיש

אני שותקת הערכה
שותקת אהבה, שותקת תודה
מקווה שגם היום העיינים שלי מדברות
מקווה שיצליחו לקרוא אותן.

אין לי מה להוסיף, אתן פשוט מרגשות!

בגלל שהייתי הכי אחותה,
איבדתי אותי, ואחר כך אותה.
אין לי אותה ולה אין אותי.
הלוואי שהיא לא הייתה אחותי.

בס"ד

אני לא אחות. וגם אין אצלי במלאי מוצר כזה
אני בת יחידה, מתפללת בכל יום לזכות לתואר שכזה
"אחות"
אבל כן רוצה לשתף על מקרה שהשתדלתי להיכנס לנעליים של אחות-
חברה טובה טובה ויקרה לי ממש שעברה תקופה לא פשוטה- גם נפשית ורגשית,
חברה שקיבלה סירוב כואב ומוחץ מסמינר שבו רצתה ללמוד, סמינר שכל חברותיה המשיכו אליו
והיא קיבלה את זה קשה (כמובן) והשתדלתי תמיד להיות שם בשבילה ולחזק בימים מרגישים כאלו
מחנות, מסיבות, יום ראשון ללימודים של כללל החברות-חוץ ממנה.
ויום אחד היא פשוט זרקה לי משפט- "וואי, ממש את עושה לי טוב, את כ"כ מחבקת אותי- ממש כמו אחות"
וזה עשה לי את זה.
לא דומה, לא בדיוק- כמעט, הצלחתי להיות אחות~

חברה שלי.
חשבתי לעשות טוב.
ובלי כוונה פגעתי.
ויותר מזה נפגעתי.
זה היה כואב. ועדיין.
לא רוצה לפרט יותר.
אבל ד' יודע כמה הכוונה שלי היתה טובה

רק בשבוע שעבר גיליתי את האתר שלך, דבורי המדהימה,
ישבתי עכשיו וקראתי את כל שמונים התגובות,
אשריכן!
אילו נשים ובנות יקרות אתן.
ריגשתן אותי, כל אחת ואחת מכן,
איזה לב גדול ורחב!
אשריי שזכיתי להיות בעם כזה קדוש וטהור.
תודה לך דבורי על הנושא, ועל כל מילה שאת כותבת.