חכמה בלילה

"הוא משעמם אותי", היא התוודתה. "אני מסתכלת עליו ולא מצליחה להבין מה התלהבתי עליו כל כך. אני לא יודעת מה לעשות, איך להמשיך".

"לא להמשיך", הגבתי. חשבתי על הסיפור שלה. במשך חודשים היא חלמה אותו, עבדה עליו. היה לה גרעין של סיפור מצוין ועודדתי אותה לזרוע אותו, לגדל. לפני כמה שבועות שמתי לב שהוא והיא ברוגז. שאלתי מה שלומם. היא אמרה שהיא עמוסה, הראש תפוס. לא אמרתי שאפשר לכתוב גם כשהראש תפוס. מניסיון, אסור ואי אפשר לכפות סיפור. חיכיתי. ידעתי שיום יבוא והיא תאמר את האמת; הסקרנות איננה. אולי היא רק יצאה לחופשה, אולי היא מתה לגמרי. סקרנות היא ברייה שבאה והולכת. וכשהיא הולכת, אי אפשר לכתוב.

אגב, כשאמרתי לתלמידות שלי שאי אפשר לכתוב בלי סקרנות, בלי רצון לדעת מה יקרה, לאן הסיפור שלי יגיע, כמה טוב הוא יעשה, אחת מהן אמרה: "חשבתי שענווה היא התכונה הכי חשובה לסופרת". אחרת אמרה: "מה פתאום ענווה. אמת. היא ה-דבר". שתיהן ציטטו אותי. הצחיקו.

"רואות מה זה סופרות?" אמרתי, מבודחת. "גם כשאומרים להן להסתפק במילה אחת, הן משתמשות בשלוש".

"אבל את תמיד אומרת שאסור להתחיל לכתוב סיפור אם אין לנו מושג איך ייגמר", טענה שלישית. צדקה כמותן.

יש פה דיסוננס שחשוב לי ליישב בתור מנחה לכתיבה יוצרת וכמי שמאמינה בכל לב שכתיבה אינה מטווח. אין עניין, ולפעמים גם אסור, לירות מילים מהבטן. כתיבת סיפור היא תהליך מושכל, רציונלי. יש מסלול מסודר שגיבור צריך לעשות, ואני באמת תמיד אומרת שהתחלה של סיפור קורית רק אחרי הסוף.

ובלי סתירה, סיפור הוא יצור אורגני. חי. נושם. גדל. שם, במקום הלא יודע איך יגדל, נמצא מכרה הנפט של הסופרות. ורק בזכות הדלק הזה הן שואבות מילים מהקרקעית, שמות אחת ועוד אחת במרחב, פוערות לב.

האם 'סיפור מצוין' יופיע על המדף שלי יום אחד? לא יודעת. וזה נהדר.

*

הבוקר אישרתי את העתק השמש של מה שנכון נכון וככה, בהינף אצבע על העכבר, שלחתי אותו הלאה. זה רגע של פרפור לב, הרגע שבו ספר עוזב את הבית, יוצא לעולם. בדרך כלל זה קורה אחרי ימים שלמים נטולי-לילות. חסד אמיתי. כל כך מעורפלת מעייפות, שאין סיבה לדאוג לליבי המפרפר. הוא לא מסוגל לעוף לשום מקום רחוק כעת :).

רוצה לספר על הכריכה, למרות העייפות, כי היא נוגעת בעניין שכתבתי עליו קודם. מיד אחרי סוכות התחילה מעצבת הבית המדהימה שלי לחשוב על הכריכה של מה שנכון נכון. דסקסנו רעיונות, היא שרטטה סקיצות. כולן היו מדהימות כמוה, אף אחת מהן לא הרגישה כמו הכריכה המדויקת.

החורף התחיל. התקדם. גם מה שנכון נכון. וכבר אי אפשר היה להתעלם מהעובדה שאוטוטו ספר. ערב אחד, אחרי שבדקתי כמה סקיצות יפהפיות באמת, אמרתי לה: "בואי נסגור על אחת מהן וזהו". לא משקרת כשאני מצהירה; אם הייתי בוחרת אחת מהן, זאת לא הייתה פשרה. הן היו מרהיבות, כל אחת ואחת מהן.

מעצבת הבית סירבה לסגור. התעקשה שמשהו אחר יגיע, טוב יותר. המשיכה לנסות. לחפש. באמצע הלילה הבזיקה בה פתאום הכריכה של מה שנכון נכון. כשהיא סיפרה לי עליה, קיבלתי צמרמורת. בבת אחת, אפילו שטרם הייתה סקיצה והכריכה הייתה רק רעיון, ידעתי ש'זה זה'. זאת הכריכה של מה שנכון נכון, זה הסיפור שיעטוף את הסיפור שלי.

שכבתי במיטה, בכל זאת אמצע הלילה. לא הצלחתי להירדם. התרגשתי. וכל נים בי להט, סקרן. חיכה שיגיע הבוקר, שמעצבת הבית תקום, תשרטט. ככה ידעתי, עוד פעם, שזאת הכריכה של מה שנכון נכון. היא סקרנה אותי. רציתי לפגוש אותה. וסקרנות, היא העניין.

סוף סוף יכולה לשתף. היא נמצאת פה. מקווה שגם אתכן היא תסקרן, תספר לכן סיפור שתרצינה להכיר יותר.

ואם למישהי יש הצעה למעצבת הבית המדהימה שלי, היא מוזמנת לפנות אלי בהודעה אישית, כי אנחנו ממש מסוקרנות להכיר כבר את ההוא שנכתב לה :).

*

נשאלת הרבה על מועדון הפיג'מות, ועל מה שקורה שם, ואם חובה לכתוב רק פרוזה ואם מותר לחרוג מהאתגרים. ולכולן אני מספרת שהמועדון הוא לא חובה, הוא שייך ליתרת הזכות של החיים. ומותר לכתוב בו כל ז'אנר – פרוזה, שירה או הגיג אישי.

בלה, תרפיסטית, יוצרת, אמנית ספוקן וורד נדירה וכמובן, פיג'מיסטית מהממת, הרשתה לי להעלות קטע שכתבה בהשראת אחד האתגרים שעלו במועדון. כל הזכויות שלה והן שמורות רק לה. מקווה שהמילים שלה תענינה לכן, ובו זמנית תסקרנה אתכן. כך מילים צריכות להתנהג.

מתוך 'חכמה בלילה' / בלה

בסופי סופ"ש
היא
לא שקולה
דעתה קלה
ועוד
לפני הבדלה
נלחץ לה
כפתור 'הפעלה'

במוצ"ש
בינתה לא אמיתית
במוצ"ש
היא ממש
לא מציאותית
היא במוצ"ש
חַכַמָה מְלאכותית

היא אמנם מלאכית
ואין בילתה
היא מְלַאכְתִית
טרודה במלאכתה
והיא ממלכתית
תמיד בשליטה

ומתוך השליטה
את פיה פתחה
בעוצמה
(שקטה?)
ובחכמת (עו)נשים
בנתה את ביתה
ולרגע זכתה
ונעשתה מלאכתה