הבן של ברום / פוסט עם ספוילרים

בדרך לבניין האפור של 'ברום – מיתוג, פרסום ושיווק בע"מ' סיפר אלקנה עוד פעם על הבן של ברום. "הוא בחור לעניין אבל אין לו זמן לשטויות. אז בלי חפירות על חוזה וכו. אני מבקש, אחי. אלה השכנים הנורמליים היחידים בבניין שלנו".

(דרושה מסגרת לתמונה, פרק 3, פה ושם)

המייל הראשון הגיע שבוע אחרי שפה ושם ראה אור. אפילו לא הספקתי לראות אותו אמיתי. קוראת זריזה ממני הספיקה לראות, לקנות, לקרוא, לשלוח מייל: מי זה הבן של ברום???

אחרי המייל הזה, הנחשון, קיבלתי עוד דרישות שלום מהספר, ותודה לכל מי ששלחה אותן. לא יודעת אם יש לי די מילים טובות במלאי כדי לספר מה עושות לי המילים הטובות שלכן. רק שתדענה: בזכותכן ולכן אני כותבת.

לצד הד"שים והמילים הטובות פגשתי שוב ושוב את הבן של ברום. את השאלות שייצר. מי הוא? איך קוראים לו? אח של קיסם וצפלון? למה כוכב?

תכף אענה, בלי נדר. רגע לפני, וידוי אישי:

במקור תכננתי להוסיף לספר פרק בסגנון מאחורי הקלעים, לחשוף קצות חוט כהרגלי, לקשור, להתיר. התחלתי לכתוב אותו, התכוונתי לסיים. המלחמה שהתנפלה עלינו טרפה את התוכנית. בשלב כלשהו הריכוז שלי נשאר במקלט. נמאס לו לרדת, לעלות, ועוד פעם לרדת. לא הצלחתי לחתום את הפרק ההוא. והזמן תקתק, הזכיר שערב פסח ומלחמה, וקדימה.

בפרק ההוא, שלא סיימתי, נתתי לבן של ברום מקום של כבוד. אבל גם אז, כשכיוונתי אליו זרקור, לא דמיינתי שהוא ינכס לעצמו פוסט וכותרת באתר. עד כה הניסיון המקצועי שלי לימד אותי שדמויות ראשיות הן בריות רבות עוצמה. הן יכולות לתפוס את הראש ולהעסיק את הלב חודשים אחרי הסוף הטוב. לפעמים אלה דווקא האנטגוניסטים. גם להם יש כוח אדיר לטוב ולמוטב. דמות משנה? מהמחנה של דמויות המשנה הזוטרות? בשום תרחיש לא ראיתי את זה מגיע. אולי הייתי צריכה לנחש. בכל זאת, הבן של ברום.

*

הפרק שהתחלתי לכתוב, לא סיימתי:

מי את?

ספרי את סיפור חייך בעשרים מילים.

בכל פעם שאני מוזמנת לסדנת כתיבה חד פעמית, האתגר הזה בא איתי. ובכל פעם אני חווה בזכותו רגע מדהים, כמעט בדיוני. איך אפשר לומר לאישה: ספרי את עצמך בעשרים מילים? בלתי אפשרי בעליל. ובכל זאת, אני מתעקשת, סיפור חיים בעשרים מילים. סיפור הוא לא רק סך המילים שאנחנו כותבות. הוא גם סך המילים שנותרות מאחור.

הן חורקות שיניים, כוססות עט. ופתאום, לתדהמתן, זה קורה: סיפורי חיים יוצאים לאור, עשרים מילים שאומרות הכל. ותמיד מרתקת אותי התגלית איך אישה מגדירה את עצמה תחת סד, מה היא בוחרת לספר. האם היא כותבת 'רעיה' במקום הראשון, או 'אמא'? איפה ממוקמת העבודה? וכמה מקום תקבלנה השאיפות, הדרך שהיא מנסה לעשות בחיים האלה?

מיטיבות לכת עוברות לשלב הבא שבו ההגדרה העצמית מקבלת שש מילים בלבד. איך מספרים נפש, חיים שלמים, בשש מילים? זה האתגר.

כשהתיישבתי לעבוד על פה ושם, הצבתי לעצמי אתגר דומה; לתמצת את התמה, הרעיון, בשש מילים.

אלה המילים שכתבתי:

זהות. מה מגבש אותה, למה.

אפילו נשארתי בספייר של מילה.

לאורך שבעים וחמישה פרקים שהתפתלו ממקום למקום, נעו מדמות לדמות, נצמדתי לציר הזה – לשאלת הזהות האישית: מה מגדיר אדם?

יש שמונה מיליארד תשובות אפשריות, כסך האנשים בעולם. פה ושם לא מתיימר לתת תשובה אחת חד משמעית. כן השתדלתי לתת מקום לתעודות זהות מגוונות, לדמויות שונות, ובכל פרק הצבתי הגדרות אישיות; טייטלים שקיבלנו משמיים ותבניות שמותר לשבור.

ההגדרה הכי פשטנית, הכי חיצונית, הופיעה בסיפור בזכות צפלון וקיסם. שניהם נקראו על שם מאפיינים חיצוניים אף שבפועל שניהם הוכיחו את עצמם כנפשות מסובכות להפליא, בעלות סיפור חיים מורכב שנגעתי רק בשוליו, בזהירות, בהסתרה שמעל ההסתרה.

לצידם ניצב הבן של ברום, עוד איש רב שכבות; יהודי טוב, תזזיתי, מאכער, אכפתי, נצלן, מתחשב. הכל קיים, חוץ משֵׁם. בכוונה תחילה כיניתי אותו 'הבן של ברום'. לא הענקתי לו אפילו שם פרטי, התחלה מינימלית של זהות אישית.

הבן של ברום קיבל תפקיד קשה מנשוא, ועמך הסליחה, ברומי. לצד אספקת משקאות בריאות מוגזים בטעם קפה-מלון, נגזר עליו לשמש כמראה לכל אלה שמתויגים תחת הגדרות סתמיות ולא ממצות, למרות המקום שהם תופסים בחיינו…

עד כאן כתבתי.

*

שאלתן מי זה הבן של ברום. אתן יודעות מי הוא. קראתן.

שאלתן אם הוא אח של קיסם וצפלון. ממש לא. עוד יהודי שנגזר עליו להצטופף תחת טייטל צר מדי, אין קשר דם.

שאלתן איך קוראים לו. אתן יכולות להעניק לו כל שם שתרצינה, ובלבד שתראינה בו אדם. הוא יכול להיות יעקב או מוטי או שולם, השם הוא לא העיקר. העיקר נמצא באתגר שהציב בפני אלקנה: אתה יודע מי אני, נכון?

*

בלילה התקשר לבן של ברום. "אני צריך ברז".

"איזה?"

"יפה". נזכר בהגדרה של בת חמש. צחק. "זה לכיור שלא הולך לעבוד. אם יש דגם פגום, זה גם יהיה מושלם".

"תוך יומיים, בעזרת השם".

"אין כמוך, ברום". התכוון לסגור.

הבן של ברום שאל: "אתה יודע מי אני, נכון?"

"ברור. הבן של ברום".

הבן של ברום נשף בבוז. "אנחנו שמונה בנים. תצטרך להתאמץ יותר. איך קוראים לי?"

"זה המחיר של הברז?" נבהל.

"מוצא חן בעיניי". הבן של ברום ניתק.

כל הלילה חשב על השאלה של הבן של ברום. אתה יודע מי אני, נכון? איך קוראים לי?

הכריח את עצמו לזכור.

בבוקר התקשר לברומי הצעיר, אמר: "יא כוכב. באמת חשבת שאני לא יודע?"

(אל"ף בי"ת של יהודי, פרק 75, פה ושם)

*

למה כוכב?

מכל הכינויים שאלקנה יכול לתת לברומי הוא בחר במילה 'כוכב'. לא סתם בחרתי בה. קריצה אישית שלי לגן עדן, למקום שבו גר עכשיו האיש שזכיתי לקרוא לו אבא.

"ואלה שמות בני ישראל" (שמות א, א)

רש"י: אף על פי שמנאן בחייהן בשמותן, חזר ומנאן במיתתן, להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים.

לאבא ז"ל היה ווארט מופלא על המילים האלה, והווארט הזה נפתח תמיד בשאלה: למה כוכבים? למה דווקא אותם השם יתברך מחבב?

כל בריה בעולם נבראה לצורך כלשהו, למטרה מסוימת מאוד, אמר אבא שלי, האחד והיחיד. אין שום דבר שנברא בחינם או בטעות, חלילה. למה נבראו הכוכבים? כדי לפייס את הלבנה. בשבילה הם באו לעולם.

בריאה שנבראה רק כדי לפייס בריאה אחרת, כדי לגרום לה להרגיש טוב, חייך אבא שלי את החיוך שאין למצוא יותר, זאת בריאה שהשם מחבב.

לכן כוכב.

כדי להזכיר לעצמי, בעולם מלא זהויות אמיתיות ובדויות, שככה השם הטוב רוצה אותי. פה ושם זה התפקיד. שלי, כמו שלכן. כולנו כוכבים. לבחור בטוב, להאיר. ככה הוא אוהב.

י"א באייר. ליל היארצהייט. נר נשמה על השיש. שיהא הפוסט הזה לעילוי נשמתו של אבי מורי, הרב נפתלי שמעון בן משה אליקים בריעה ז"ל. בזכותו יודעת שלפעמים מילה אחת היא הכל. היא ההגדרה, היא היעד. אבא. לא צריכה לכתוב עוד.

*

מי את?

מוזמנת לענות על השאלה הזאת במקום המיועד לתגובות, ממש פה למטה. (שימי לב שאת מגיבה במקום הנכון, ולא בהודעה אישית אלי.) זה הרגע להציג את עצמך האמיתית לעולם. לבחור מה לספר, ואת מי. אין צורך לציין שם מלא. אַתְּ העיקר.

כל התגובות שתפורסמנה תיכנסנה להגרלה על עותק חתום של פה ושם.

באורו נראה אור, וניתן.