שתי קומות

בגיל שבע (שלי) הצטרף דייר חדש לחדר שחלקתי עד כה עם אחותי. אורגן אמיתי, מעץ. עם מכסה שכיף למשוך, לשחרר. כמה פדלים רגילים ופדל אחד, ג'מבו. והעיקר, קלידים. מלא. שתי קומות. הנחתי יד ימין על הקומה העליונה, יד שמאל על הקומה התחתונה, הייתי מוכנה לנגן. יונה, המורה לנגינה, ציננה אותי כראוי לי. פתחה ספר תווים בעמוד השלישי. למדתי תווים, קומה עליונה. אחר כך למדתי אקורדים, קומה תחתונה. הפדלים הצטרפו בהמשך. ניגנתי יצירות בנות שתי שורות לפני שלמדתי לנגן יצירות בנות ארבעה עמודים. השתדלתי לא להתווכח עם סדר הדברים.

בכיתה ז' נכנסתי לסטודיו מדיף ארומה של טרפנטין. בלעתי בעיניי את היצירות שתפסו כל פינה, כל מדף. השתוקקתי להשעין קנבס על כן, לערבב צבעי שמן בפלטה, להתלבט בין מכחול שטוח למכחול עגול. רחל, המורה לציור, ביקשה שאוציא את הבלוק, ועיפרון פחם. ככה התחלתי לצייר. בשחור-לבן. אי אפשר למרוח כתם ראשון של צבע בלי להבין את הכללים של אור וצל. הבנתי את זה.

סדר הוא מאסט. גם באמנות שמתיימרת לחרוג מהמסגרת. קודם קומה ראשונה, ואז קומה שנייה. קודם שחור-לבן, ואז צבע. זה טבע העולם, זה היופי שבו. הוא מלמד אותנו ליהנות מדרך.

את אמנות הכתיבה פגשתי 'בטעות'. סיפור שאני מספרת שוב ושוב במפגשים שלי עם קוראות, והנה, אני מספרת אותו שוב. לא התכוונתי להיות סופרת. היה כאב בתוכי שנזקק למילים, ושמתי אותן על דף. עטפתי בדמות, בעלילה, במסר. בלי כוונה נולד לי סיפור. הוא ראה אור כמה חודשים אחר כך, הדליק זרקור על דרך שלא התכוונתי ללכת בה. ככה התחלתי לכתוב. מהר מאד הבנתי שזה הבית. כאילו הובילו אותי כל חיי למילים, לנשימה ביניהן. השלב הבא היה ללמוד. לא למדתי כתיבה מעולם, כן למדתי שאמנות דורשת יחס מכבד. יש סדר, יש כללים. גיששתי אחרי ידע מקצועי שילמד אותי איך לכתוב, יגלה מה קומה ראשונה, איפה קומה שנייה.

"הסיפור הקצר. זאת קומה ראשונה", לימדו אותי בעלות ניסיון, "אי אפשר לכתוב סיפור ארוך בלי להתנסות בסיפור קצר".

זה נשמע הגיוני. סיפור ארוך, או בשמו המקובל יותר: ספר, הוא ריצה למרחקים. יש דמויות, יש עלילה, יש תמה, יש אקספוזיציה, יש מבנה וצירים של זמן ומקום, ואין לשכוח תחקיר, כמובן. כמעט איבדתי אוויר כששיננתי את כל המושגים הנ"ל. והייתי מוכרחה לשנן, כי סיפור קצר, לימדו אותי בעלות ניסיון, הוא בעצם סיפור ארוך, אבל קצר. כל מה שקיים בסיפור ארוך מוכרח להתקיים בסיפור קצר. רק בקטנה. במקום מאה אלף מילים – אלף מילים. זה הכל. אין כפל מבצעים ו/או הנחות נוספות.

יישמתי, תלמידה צייתנית. כתבתי עשרות סיפורים לפני שתפסתי אמת גדולה: המשוואה בין סיפור קצר לסיפור ארוך היא כמו המשוואה בין אורגן לגיטרה, בין ציור שמן לציור פחם. אלה שתי יצירות שונות בתכלית, גם אם הן גדלות באותה משפחה.

בטח, גם בסיפור קצר יש דמות ועלילה. סולם תווים נכון לאורגן כמו לגיטרה, וכללי אור וצל תקפים בציור שמן כמו בציור פחם. אותה משפחה, אמרתי.

מה לא אגיד? שסיפור קצר הוא אמנות 'זולה' יותר מסיפור ארוך, מיועדת למתחילים בלבד. זאת אמירה שאני מסרבת לציית לה, לדקלם. ורק בזכותה אני מקווה להנחות מחר, אי"ה ורק בכוחו, סדנה חד פעמית שתעסוק בסודות הסיפור הקצר.

סיפור קצר הוא אמנות ברמה גבוהה, דורשת כישרון וכלים שלא תמיד קיימים גם לוותיקים בתחום.  ומגיע לו, לסיפור הקצר, יחס של כבוד. אלף מילים הן נס. כמו מאה אלף. לפעמים יותר.

מודה לכל מי שנרשמה לסדנה. מרגשת אותי ההזדמנות לדבר סיפורים, לכבד, ללמוד. זה לא פוסט שיווקי, אגב. הקבוצה כמעט מלאה, ברוך השם :). זה סיפור חיי. בקטנה.

*

סמדר חדד, סופרת וחברה ותיקה במועדון הפיג'מות, הוציאה לאור ספר ביכורים – איש שלג – וזה המקום לברך אותה במזל טוב, להתרגש. המילים של סמדר הן קסם ששווה להכיר.

עוד ספרים נהדרים בדרך, ותודה רק לו, מלך עולם ויוצר כל המילים. המשך יבוא בפוסט הבא, אם ירצה השם ורק בכוחו.