אנחנו רגילות לעגן תפילות; לבקש שקט, לכוון על עזה והצפון הבוער. להתחנן על נחת, לראות את כל הילדים תחת זרקור. למלמל שפע, לקוות שבעל הבית לא יעלה את שכר הדירה, תכף נגמר החוזה.
ככה אנחנו. בנות אדם. גם כשהלב נוטה לשמיים, הרגליים נעוצות בארץ, נאחזות בקיים, במוכר. וגם כשאנחנו משתדלות לזכור שהוא מקור הטוב, ואין רע יורד מלמעלה, אנחנו מקבצות את כל החסר לנו תחת כותרות: בריאות, שפע, שלום, נחת. ממענות אל שער הרחמים תחינות עם מפרט מדויק. בבקשה, מלך עולם, אתה יודע את הכתובת לאן ואיך אמור לרדת הכל. אנחנו כאן.
ערב ראש חודש סיון. בתוך הסידור שלי, בין כריכה לדף ראשון, יש שני דפים מקופלים. תפילת השל"ה. כבר שנים היא איתי, לא נפתחת רק בערב ראש חודש, וכבר קשה לקרוא את האותיות במקום שבו הדפים מתקפלים. לא מסוגלת להמיר בדפים חדשים יותר, לפתוח ספר תחינות מכורך בעור. ככה עובדת לי התפילה הזאת: שני דפים, קווים לאורך ולרוחב, לב ששמתי בין המילים על בנותיי, על אמא שלהן.
בשנים האחרונות הצטרפה כוונה חדשה. החתנים. ותשמע תפילתי להזמין לי בנים. כי זיכרון אחד עולה לכאן ולכאן. זאת תפילה שמחציתה עוגן, מחציתה שמיים. יודעת לְמִי הם יגיעו, אין לי מושג מתי ומי. אין שמות או תווי פנים. ערפל שאני מבקבקת, שולחת על פני המים.
לא הוצאתי את הדפים הבוקר. מחר ראש חודש, מהר-מהר תפילת השל"ה. תזכורות מכל עבר. ואני רוצה להתפלל. אני באמת רוצה. אני אוהבת להתפלל. תפילות, בשבילי, הן ערוץ שנפתח לי למלך עולם, מחברות אותי לעיקר. דווקא לכן לא מסוגלת לזייף אותן. לא יכולה למלמל, לקוות שתעבודנה איכשהו. צריכה להתכוונן, להיות. זה לא קרה הבוקר. פשוט לא. קמתי עייפה. זה ערפל מסוג אחר, לא מצליחה לבקבק אותו, למקד את הלב ליעד. כלום.
וחושבת כעת, איך תפילות הן לא רק ערוץ למלך עולם. הן מבחן אמונה לפעמים. המבחן הכי קשה בעולם – לפתוח סידור או דפים מרוטים משנים של תחינות. לעמוד מול קיר ולמלמל. בלי להט, בלי כוונה. ערפל. קורה בעולם הזה, המתיש. להתפלל באמונה אחת, שהוא שומע. הוא שומע. גם תפילות שמגיעות בלי עוגן, בלי טייטל. תפילות בלי פנים או מפרט. תפילות שלואטות את האמת, נכלמות: ריבונו של עולם, ממש ממש קשה לי לכוון עכשיו. ממש ממש קשה לי להאמין ברגע זה שאין תפילה שחוזרת ריקם. ובכל זאת אני כאן, מתפללת. בגללך. כי גם כשאני לא מצליחה להאמין שהתפילה שלי תפעל, אני מאמינה בך. כי גם אם חסום וקיר, אם אתה מעבר לקיר, אז אני אשים עליו ראש. קצת-קצת להיות קרובה יותר.
הולכת להתפלל. לשים לב בין מילים. ערפל. כל מה שיש ואין. יהיו לרצון אמרי פי והגיון ליבי לפניך, השם צורי וגואלי.
*
בנימה אישית, כתבתי את המילים האלה לעצמי, לא התכוונתי לפרסם אותן. אבל אז נזכרתי בנפשות מדהימות שאני מכירה. וחשבתי עליהן היום, מתפללות על בנים ובנות, אף שהבנים והבנות עדיין נשמות מצפות לגוף. וחלק מהן הולכות בדרך הזאת כל כך הרבה זמן. ועוד ראש חודש סיון, ועוד תפילה. ועוד קיר. ובום. וכמה זה קשה, ריבונו של עולם. להתפלל כשהשפתיים סדוקות וכבר נמאס לבכות.
רק בשבילן אני מפרסמת את הפוסט. שתדענה, קורה. כולנו חיות בעולם הזה, המתיש. ויש ערפל, ואין טייטל. ותפילה לא מצליחה להיות תפילה. בכל זאת יהיו לרצון אמרי פינו והגיון ליבנו לפניו, השם צורנו וגואלנו.
אתן יודעות מה קורה עכשיו: שלוש פסיעות קדימה.
זה מרגש!!
תודה על הלב ששמת פה.
ריגשת עד דמעות, דבורי.
תודה לך.
יהיו לרצון, אמן.
הדמעת אותי. תודה.
אחת שצועדת הרבה שנים בדרך הזו שציינת בסוף…
תודה לך על מילים ועל לב!
מי שכואב לו שהוא רחוק, הוא כל כך קרוב.
כלכך התחברתי למילים:
גם אם חסום וקיר, אם אתה מעבר לקיר, אז אני אשים עליו ראש
אהיה קרובה יותר אליך.
הלוואי שנהיה קרובות, והערפל יתמסמס בקרוב,
תודה גם על הנימה האישית…
דבורי יקרה, נגעת עמוק…
אלופת המילים האמיתיות :))
שתתקבלנה תפילותינו איך שהן – שלו הן, כי כולנו אליו ושלו יתברך, יוצרינו, בוראינו ואוהבינו.
בריאות ונחת בגלוי ובאהבה. בגאולה שלמה.
מעריכה.
בקרוב ממש.
נראה ישועות וגאולה.
תודה על הכנות. ריגשת.
מתפללת.
דמעות בעיניים
כ"כ מוכר הקיר הזה.
המילים שלך מושכות אלינו את המשיח
ד' איזה ילדים יש לך!
דבורי, מרגשת אחת.
כהרגלך הבאת אמת כזו גולמית, מבפנים.
המילים שלך אלופות, הן מביאות ביטוי גולמי לאמת הכי פנימית, לא מקשטות אותה,
מביאות אותה החוצה, מגישות אותה לקורא, ואיכשהוא היא יוצאת לך כזו יפהפיה. בלי קישוטים.
מדהימה שאת. נדמה לי שצפית בי איכשהו כשכתבת את הפוסט..
תודה, דבורי
נגעת לי בלב