הפעם הראשונה שהגיע לבית הוריה הייתה בפורים.
היא הייתה נערה צעירה, טרם השילה לגמרי ילדות. הוא היה בחור ישיבה עייף, ה'דרייבר' של הקבוצה שנכנסה פנימה ורקדה במרץ. הספה קראה לו, והוא השתרע עליה. בחור שיגדל לאיש שלא יסבול לעולם מחרדת 'מה יגידו'.
היא עמדה בפתח המטבח עם אחיותיה והציצה עליו, בחור עייף שרוע על ספה זרה לו. היה נדמה לה שהוא נרדם, או לא שומע. ובלאו הכי לא יכלה להתאפק. הצחיק אותה האומץ שלו. המראה. חולצה משתלשלת מהמכנסיים, כיפה גולשת למצח. היא צחקקה, והוא פקח עין אחת, מלמל באוזניו של החבר הטוב שהיה גם קרוב משפחה רחוק שלה: "תאמר לה שצוחק מי שצוחק אחרון".
החבר/קרוב רחוק אמר, או לא אמר. והיא הייתה כל כך צעירה אז. רגע אחרי שנגמר פורים שכחה את הצחוק בפתח המטבח. רק אחרי החתונה, כשחלקו צחוק, הזכיר לה מה היה, מה אמר. איך בירך את שניהם בלי דעת.
אבל זה הסוף של ההתחלה.
לפני כן הייתה ההתחלה של ההתחלה. שנים עברו מפורים ההוא. היא גדלה. גם הוא. מישהי הציעה את השידוך. הייתה פגישה. היא חזרה מהפגישה, הודיעה שאין סיכוי. הבחור מגמגם. הגיס, שהכיר אותו היטב מהישיבה, הודיע שלא מקובלות עליו הודעות כאלה, הכריח אותה לנסות שוב.
הייתה פגישה נוספת. העקב שלה נשבר. הוא חשב: אין סיכוי. הבחורה צולעת. תשעה קבין שבורכה בהם הצילו את המצב.
דברים המשיכו להתקדם. גם הוא, גם היא, החלו לחלום על הבית שיקום. רק בבני ברק. ככה הבטיח, יליד תל אביב.
*
"יש לו חבר", סיפרה לסבתא שלה. בסמינר לא יכלה לספר על השידוך, ובבית היו האחיות הקטנות, קטנות מדי. בבית של סבתא, מול עיניים טובות שתמיד ראו אותה, יכלה לדבר. לחלום. "זה חבר יותר מבוגר ממנו, והוא עדיין לא מאורס. הוא כל הזמן מתפלל שהחבר יתארס קודם".
"תפילה היא דבר טוב", חייכה סבתא שלה, אלופת התפילות. "בטח תפילה על חבר".
היא הנידה ראש, הסכימה. לא גילתה על פעימת לב, תקווה שמהמהמת בה בלי הפסקה. שכל המתפלל על חברו ייענה תחילה.
סתיו נסוג, וחורף התחיל. חנוכה נדלק, נכבה. החבר טרם התארס, אבל בת קול קראה להם משמיים, בישרה שהגיע תורם.
נקבעה פגישה בין ההורים. רביעי בערב. בבית הוריו בתל אביב. ידברו על כספים. בעיני רוחה דילגה לרגע אחרי הדיבורים. הוריה יתקשרו, יאמרו לה לבוא. היא תזמין מונית, תיסע לבית בתל אביב. יהיה ווארט.
הלכה עם אמא שלה לקנות שמלה חדשה. גיהצה בזהירות. שמרה בארון. לטשה אישונים מעונים במחוגי השעון שסירבו לרוץ, באורלוגין שדנדן פעם בשעה, איטי כל כך. רגוע.
סוף סוף הגיע יום רביעי. בבוקר הלכה לסמינר, מתוחה ונרגשת. בהתה ברחבה, הזתה ריקודים שיקרו מחר. בצהריים שבה הביתה, קלעה צמות לאחיותיה, דמיינה אותן, צורחות מאושר. חייכה חיוך של חלום, זרקה מבט נוזף בשעון שעדיין זחל.
בערב יצאו הוריה מהבית. היא ליוותה אותם למטה, לרכב שחנה ליד המדרכה. אבא שלה בירר אם יש לה כסף למונית. אמא שלה הציעה שתתארגן. זה לא אמור לקחת הרבה זמן. יהיו דיבורים. ואז ווארט. אין הרבה קילומטרים בין בני ברק לתל אביב.
היא עלתה הביתה, התפללה 'ערבית', חשבה על כל מה שתכף יקרה. חישבה את הזמנים. נסיעה. דיבורים. לא היו אז ניידים, והיה לה רק דמיון כדי לשער מה קורה עכשיו, מתי יקרה מה שצריך לקרות.
לבושה בשמלה החדשה, חיכתה ליד טלפון החוגה הגדול. שיצלצל. יקרא לה לבוא לאירוסיה.
*
בסוף הוא צלצל. לא קרא לה. בין בני ברק לתל אביב יש גלות ארוכה מדי.
אמא שלה הייתה מעבר לקו, סיפרה על אבא שלו שהתרגש מאד. מדי. ידעה שאבא שלו חולה לב. מתנת פרידה שנתנה לו סיביר כשעזב אותה, עלה לארץ. ורק עכשיו ידעה כמה כואב לב שבור.
"בעזרת השם יהיה ווארט ביום ראשון", ניחמה אותה אמא. "זה רק עיכוב קטן. מוכרחים לתת לאבא שלו להתאושש. אסור לו לאמץ את הלב".
שירכה רגליים לחדר, תלתה שמלה חדשה על קולב. אימצה את ליבה, ביקשה שיהיה סבלן. יהיה ווארט ביום ראשון, בעזרת השם. זה רק עיכוב קטן.
לא היה לה מושג שבינתיים, בזמן שהיא המתינה לטלפון, והתעצבה, והתאכזבה, נשבו מילים מבית לבית. החברים בישיבה התארגנו לסנטוחה מפוארת. אחת החברות בכיתה, כלתו של אחד החברים בוועד, שמעה בסוד מוחלט על הווארט שאמור לקרות. ובסוד מוחלט בישרה עליו לכל החברות האחרות. טלפון החוגה צלצל רק בבית אחד בבני ברק. ובבתים אחרים חיכו החברות לבשורה הרשמית, למודעה שתופיע בעיתון למחרת בבוקר, לריקודים שיקרו ברחבת הסמינר.
למחרת בבוקר הופיעו מודעות אחרות בעיתון. שמות שלא הכירה, ושם אחד שריגש אותה ממש. החבר המבוגר. הוא התארס אתמול בלילה, השיג אותם. כי תפילה היא דבר טוב, ובטח תפילה על חבר.
עלתה להסעה שאספה אותה בדרך לסמינר, התנהגה כרגיל. לא הרגישה בסימני השאלה המתקבצים סביב ראשה, מהבהבים מעליה. היא דיברה על העבודה המעשית, חתמה שפתיים על הווארט שלא קרה אתמול, על הווארט שיקרה ביום ראשון, בעזרת השם. החברות כמעט התפקעו. לא העזו לשאול מה קרה.
משהו קרה. אף אחת לא ערערה על העובדה הזאת. וכדרכן של בעלות קבין, הן היו מוכרחות לדון בעניין.
כשהיא נעמדה להתפלל שמונה עשרה של שחרית, התגנבו הלחישות לאוזניה, שטפו את תעלות השמע שלה.
"אז מה, היא לא התארסה בסוף? למה?"
"השם ישמור! מי יודע מה קרה?!"
"אולי לא הבנת נכון".
"הבנתי מצוין! היא הייתה צריכה להתארס אתמול. זה לא הגיוני!"
"אוי, איזו נעבעך!"
רצתה לגשת לחברות, לספר להן על אבא שלו, על הווארט שיקרה, בעזרת השם. היא לא נעבעך!
הרגישה ככה. לא יכלה לספר, כי הוריה אמרו שמוטב לא לדבר לפני ה'לחיים'. אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין. והיא, ילדה טובה מבית טוב, צייתה. ספגה בדומייה את הלחישות, המבטים. לכל מקום שהלכה, בכל שיעור שבו השתתפה, נכרכו סביבה הרחמים, חנקו אותה.
חזרה הביתה, אומללה ומרוחמת מדי. הצטערה עוד פעם שאין לה דרך לדחוף את הזמן קדימה. שיהיה שישי, שתבוא שבת, שיתחיל שבוע חדש. וראשון. יהיה ווארט. לחיים. מזל טוב. לשונן של בנות רחמניות תקפא סוף סוף.
הוא נסע לצפון, לקיבוץ של 'השומר הצעיר'. מדי פעם היו הוא וחבריו נוסעים לעשות שבת בקיבוץ של 'שמוצניקים', שופכים קודש על חול. שבת. תורה. תפילה. כל הסיבות היפות לחיות. היה שמח ועליז, כמעט חתן. לא ניחש כמה היא מסכנה.
רק אחר כך, אחרי שהיה ווארט, ובת קול הכריזה רשמית שמזל טוב להם, שמע. התפלא. בעולם שלו, עולם נטול 'מה יגידו', לא הייתה משמעות ללחישות, למבטים. ומה זה משנה אם חשבו שהיא נעבעך? ולמי אכפת שכולן קשקשו שקרה משהו נורא ואיום, חס וחלילה? היא הרי ידעה את האמת. זה רק עיכוב קטן. גזירה על מחוגי שעון שיזחלו עוד קצת לפני שתגיע השמחה. אבל היא תגיע. היא בדרך. בואי נשמח עכשיו.
*
בבית שקם בבני ברק גדלתי אני, ילדה שלו-שלה-שלהם.
וזה היה אבי. איש שמח לנצח. גם כשהכאיבה לו הגלות, צלפה בו פעם אחרי פעם, הוא המשיך לחייך. להתבדח. יהודי של שלושה עשר עיקרי אמונה, בן של אין עוד מלבדו.
בפעם הראשונה שחלה, הייתי בת שבע עשרה. צעירה רק בשנה מהגיל שבו הייתה אמי, שתבלחט"א, כשהתארסו. העובדת הסוציאלית בבית החולים ביקשה שישתתף במחקר שבדק את דרכם להחלמה של חולים אונקולוגיים. הוא הסכים. זרה אמונה גם שם, ביטחון שיהיה טוב. איך אפשר שלא? הלא גם מי שברא את הדין הוא בעל הרחמים.
היא איבדה נשימה, אישה רחוקה מבני ברק, מול המגן שהניף על גלות. זו הייתה המסקנה שלה: ליהודים מאמינים קל יותר.
לא תמיד היה קל. גלות היא גלות. גם ביום יש חושך. אבא חייך. הטמיע בדי.אן.איי. שלנו אמונה תמימה במלך עולם. הוא טוב. ומה שרע, גם הוא טוב. רק עיכוב קטן לפני גאולה גדולה. גזירה על מחוגי שעון שיזחלו עוד קצת לפני שתגיע. אבל היא תגיע. היא בדרך. בואי נשמח עכשיו. סיפור חיינו.
שיניתי מעט מן המעט, ותודה לאמא שמעודדת אותי תמיד לספר, לא חונקת בי אף בת קול. אני כותבת את המילים האלה. דומעת. מחייכת. כשהמילים הללו תפגושנה אתכן, יהיה י"א באייר. היארצהייט של אבא. לפני עשור הוא עלה למעלה, לעולם שכולו טוב. השאיר אותנו לזכור מה הוא טוב, כמה לא רע. אל תפסיקו לשמוח, ילדים.
אני זוכרת, אבא. זה רק עיכוב קטן לפני גאולה גדולה.
*לעילוי נשמתו של אבי מורי, הר' נפתלי שמעון בן משה אליקים בריעה ז"ל.
מרגש מאד, מאד מאד. משתתפת באבלך על חסרון האבא המופלא.
וגם רוצה לומר שכיף לקרוא על התקופה ההיא– שכבר לא היתה קום המדינה אבל בהרבה מובנים זרה מאד לדור של היום.
מהממממממממםםםםםםםםםםם
מיוחד ומרגש!
דבורי יקרה,
איזה אבא! לחיות ליד כזה אבא בטח נותן הרבה כוח להיות כמו שאת: רגישה כל כך, חזקה כל כך, ערכית.
תודה על כל מילה
מרגשתתת
אוהבת. פשוט אוהבת את הכתיבה המדהימה שלך.
את היכולת והרצון להמשיך ולגמוע עוד מילה ועוד חיזוק, למרות שהעיניים כבר רוצות להיעצם.
ליהנות מכל שורה ולא לאבד אף מילה או תובנה מהכתוב.
תודה היא מילה קטנה להביע תודה ענקית!!
תזכי למצוות!!
כמה מחזק! תודה על המילים שלך! שוות זהב…
מבינה מאיפה ירשת את הקסם שלך.
את פשוט ממלכה של נתינה, עוצמה ואמונה.
תמשיכי להיות אמא:)