שלוש סיבות טובות לכתוב סיפור

השבוע שלחתי שתי פיסות שלי לעולם. גרעינים קטנים שקילפתי מחיי. באחת מהן הדהדה חוויה פיזית שחוויתי. בפיסה האחרת טמנתי חפץ שתחזקתי בעבר וניזון מחתיכת נפש אישית. פיסה ראשונה כבר ראתה אור. הגיעה, לפי החשבון שלי, לעשרת אלפים קוראות. הפיסה השנייה תתפרסם בקרוב. לא קיבלתי שום תגובה על הפיסה הראשונה. ואם אני מנחשת נכון, גם הפיסה השנייה תעבור מתחת לרדאר.

עוצרת כדי להבהיר: אני סופרת מפונקת מאד. הקוראות שלי מדהימות. הן יוצרות קשר בכל הדרכים האפשריות רק כדי לשתף, להחמיא, לשאול, לספר. אני מודה על כל אחת מהן, מייקרת כל משוב. ובו זמנית, ובלי סתירה, יודעת, מניסיון של כותבת לא מתחילה, יש פרקים, טורים, כתבות או סיפורים שיזרקו אותי לעבר, יתקעו אותי בהווה, יעיפו אותי לעתיד. וזה יקרה רק לי. עוד עיניים תראינה את המילים שהסעירו אותי, לא תראינה אותי.

זה לא פוסט-קינה, גם אם הוא נשמע ככה. ההפך, כותבת את ההקדמה הזאת כדי לשיר. הנה סיבה לאהוב סיפורים, להמשיך לכתוב אותם:

הם בוראים לי אי באמצע עולם.

לפעמים עוגנות ספינות במפרץ, ואנשים מתרפקים על האי, אוהבים. לפעמים אין כלום סביב זולת ים גדול ורקיע שותק. זה היופי בסיפורים. הם מרשים הכל. להתרפק, להתרחק. להרגיש ככה, להרגיש אחרת.

כותבת את המילים האלה בסוף יום עייף. כתבתי. התכתבתי. דיברתי. שתקתי. שמעתי (שיר אחד, ב'לופ' של שש שעות. קורה). קראתי. קצת חומר מקצועי. קצת מיילים של עבודה ותלמידות. הרבה משובים. חלק מהם הגיעו לתיבת הדוא"ל האישית שלי. חלק מהם התפרסמו בפורומים סגורים. שניים מהם לא סבלו את האי שברא לי ספר אהוב. ארבעה מהם התענגו עליו.

פעם הייתי לוקחת ללב את הלא סובלים. משננת אותם בעל פה, נטמעת בביקורת כאילו הייתה פצע כרוני. גם היום אני לא רוקדת מאושר כשאני פוגשת קוראת שסבלה בגללי. חיבוק נעים יותר. ובכל זאת, מסוגלת להשאיר פצעים במפרץ, לרוץ על החוף. לבד. וזה בסדר. וזה נהדר. וזה עוד סימן מבורך שסיפורים מרשים לנו להיות אנחנו; להיזרק, להיתקע, לעוף בקצב שרק אנחנו שומעים.

מהבהב לי בראש פלאשבק מהפוסט הקודם שכתבתי. הזכרתי גם בו סיבה לכתוב סיפורים, אחרת לחלוטין. מוסיפה לרשימה סיבה נוספת לכתוב סיפורים – הם מייצרים בלי הפסקה סיבות חדשות לאהוב אותם :).

פלאשבק גורר פלאשבק:

לפני שנים, כשרק התחלתי לכתוב, נשאלתי במסגרת שיעור או פאנל או ראיון, בעצמי לא זוכרת, למה כדאי לכתוב. חייכתי חיוך ענקי, מסונוור ממילים. מניתי על אצבעותיי שלוש סיבות טובות לכתוב ספר: 1. ההתחלה שלו. 2. האמצע. 3. הסוף.

לא טעיתי אז. לא טועה גם היום. שתי סיבות טובות לכתוב ספר: 1. הוא אי. 2. באמצע עולם.

ויש גם אהבה. והסיבה שהזכרתי בפוסט הקודם. והכל הולך. והכל קיים.

וידוי רגע לפני נקודה אחרונה של פוסט: התכוונתי בכלל לכתוב על 'מה שנכון נכון', סיפור חדש שאני מפתחת בשבועות האחרונים. לשתף קצת בתהליך היצירה. אפילו צילמתי את לוח השעם עם הדבקיות והסיכות בצבע תכלת-ורוד.

בלי רשות נולד הפוסט הזה על אי ועולם וסיבות ואהבה. סולחת לו ולי. גם בגלל האהבה. גם כי אלה החיים; סוף יום עייף יכול להיות התחלה שלא תכננתי.

הבטחתי שיר, לכן חותמת בבית ראשון שכתבה שירה, חברה ומשוררת מוכשרת. בתזמון על-טבעי של מי שברא לנו אי ועולם ומילים, הגיע אלי השיר שלה. הרגע ממש.

ואת החזקת לי את היד

ואמרת: את לא לבד.

במדבר הזה אני הייתי כבר.

והנה הסיבה האמיתית-אמיתית לכתוב סיפורים: אלפי פיסות נפש שאני מקבלת, יפהפיות כולן.