ראש בקיר

לפני חודש פלוס התנגשתי בקיר.

לא התכוונתי להתנגש בו, התכוונתי לטפס עליו. ההתנגשות הייתה פועל יוצא, הגיוני מאד, מצער מאד.

נסעתי לקיר במסגרת תחקיר. אחד מהגיבורים שלי עתיד לטפס על קירות, ובשבילו נסעתי. כדי ללמוד מה, איך, כמה, איפה.

תחקיר הוא אחד השלבים האהובים עלי בבניית סיפור. אוהבת לגלות ארבע אמות חדשות בארץ ישראל ובעצמי. וכשהזמנתי את התור לקיר טיפוס, הייתי בטוחה שהוא קטן עלי. אחרי השער הנעול של נווה תרצה, אזעקה שתפסה אותי ברכבת מנתיבות, ניידת משטרה שבדקה מה שלומי אי שם בצפון והליכה לאיבוד בכל מיני מקומות נידחים מאדם, מה זה קיר בכלל?

רק כשניצבתי למרגלותיו, הבנתי. הסתכלתי עליו מלמטה למעלה, בחנתי את האבנים הצבעוניות, אפילו לא חצי מסוליית הנעל שלי. ועליהן הייתי אמורה לשים רגל, לטפס. לרגע חשבתי לסגת אבל בנות ליבי עמדו לימיני ולשמאלי, ציפו שאתחיל. ומילא להודות בפני הקיר שאני לא אמיצה מספיק. לא בפניהן.

הקשבתי להנחיות בתשומת לב, המטרתי קלוצקשעס על המדריכה. בדקתי את הרתמה שלוש פעמים. וזהו, נגמרו לי התירוצים, הייתי מוכרחה להתחיל לטפס.

ככה גיליתי שני דברים:

1. אם אישה בוחרת לטפס על קיר, הוא חוזר איתה הביתה. יומיים אחר כך עדיין הרגשתי את הקיר בכל שריר, בכל איבר שאותגר במסגרת התחקיר.
2. אני לא יודעת ליפול.

לכל קיר יש קצה. כשאת מגיעה אליו, את אמורה להרים ידיים ורגליים מהאבנים הצבעוניות, להרשות לעצמך ליפול. זאת לא באמת נפילה כי יש רתמה וחבל, והכל בסדר. רק אל תיגעי בחבל בזמן שאת צונחת!

לא הצלחתי להפנים את ההנחיה הזאת. רציונלית, לא הייתה שום סיבה ללפות את החבל. הוא השתלשל מטה, וכיוון שהייתי מחוברת אליו ברתמה, חלקנו יעד אחד: הקרקע.

בשלב כלשהו כשחטפתי סחרחורת, גם הבנתי שאני רק מחמירה את המצב. ברגע שנאחזתי בחבל, האצתי את קצב הנפילה. במקום לרדת לאט ובעדינות, יריתי את עצמי מטה כמו אסטרואיד על חמישים אלף קמ"ש.

הסברתי לעצמי שוב ושוב שאני צריכה להרפות. לחלוטין. הגעתי לקצה העליון של הקיר? זה השלב להישען אחורנית באוויר, לשחרר ידיים ורגליים, לפרגן לעצמי גלישה בחן.

לא קרה. השכל אמר מה שאמר. הלב הביט מטה, התחלחל מהדרך, הבהיר: אין מצב שאני אשחרר.

ימים אחרי שחזרתי הביתה, בריאה ושלמה, ברוך השם, המשכתי להרהר בתובנה האחרונה. אוטומטית הובילה אותי להרהר בקשר שלי עם מלך עולם, ומה קורה כשאנחנו מושכים בחבל. איך, בלי דעת, אנחנו רק נופלים מטה מהר יותר, כואב יותר.

וחשבתי על תשפ"ד. איזו שנה עברה עלינו. מאתגרת בכל הזירות. וכמה היה קל לסמוך בה, בלתי אפשרי אחרת. כי איך אפשר לשרוד בכלל בלי להישען עליו יתברך. וכמה היה קשה לטפס בה, כל הזמן בערפל, בלי לדעת איך ייראה מחר. ולהתנגש בקיר. שוב, ושוב. ושוב.

ערב יום הכיפורים תשפ"ה. מה אני מאחלת לכן ולי?

שלא תהיינה סיבות ליפול. קודם כל. ואת הסיפור הבא ממקמת על קרקע יציבה, רק ליתר ביטחון.

שנדע ללפות.

שנדע להרפות.

שנצליח לסמוך. לראות: אנחנו לא לבד.

באורו נראה אור.

נ"ב

לא הייתי כאן מלאן זמן, אז כמה הודעות שהצטברו אצלי, ציפו בסבלנות לפוסט:

• תודה לכל מי שמסרה לי דרישת שלום חמה מהמילים שלי, סיפרה שהגיעו אליה. תודה לכל מי שנותנת להן בית, פותחת לב. אני נטענת בזכותכן. מתנצלת אם לא הגבתי, אם הגבתי מאוחר מדי. כבר כתבתי שהייתה שנה אינטנסיבית?
• מילים מתחת לשמיכה ראה אור ממש בשלהי הקיץ. נורא רציתי להקדיש לו פוסט, אבל שנה אינטנסיבית ושות'. עד שאגיע לספר אותו, אתן מוזמנות להציץ בו כאן. יש גם קופון של שנה טובה שלא כדאי להחמיץ. תקף עד אסרו חג. לצפוניות ולכל מי שמתמודדת כעת באומץ ובאמונה עם קו האש – צרי קשר עם המשרד: dvoryrand.office@gmail.com. יש לנו קופון מיוחד בשבילך.
• חמישים-חמישים כבר נמצא בחנויות, ברוך השם ותודה רק לו. נשיקה לשושי בשמי. באוויר, כן? חבל על המייק אפ.
• היה הייתה. סדנת כתיבה לנערות יוצאת לדרך מיד אחרי החגים, אם ירצה השם ורק בכוחו. היא מיועדת לכל בת בית יעקב בגיל המתאים, דהיינו: 15-18. המודעה הרשמית נמצאת בלוח האירועים. ממש פה.