מוצאי יארצהייט. נר נשמה עדיין מהבהב על השיש. המון כוכבים בשמיים. ולכאורה נגמר י"א וזהו, צריך לחזור למציאות. להתייחס לכל המשימות שנטשתי על שולחן העבודה שלי, להרים יד כשההווה קורא בשמי, להצהיר: "נוכחת".
מסתובבת לאבא. הוא תלוי על הקיר מאחוריי, בן חמישים ושש לנצח. ולרגע המציאות נקרעת ממני שוב. כי עמדתי ליד הקבר שלו הבוקר, אבל הנה הוא. שם הוא רק מצבה ומילים. פה הוא רק עץ ופיקסלים. לא מספיק בשום מקום.
רציתי לכתוב עליו. בערב פסח, לעד ערב יארצהייט בשבילי, התחלתי להגות את המילים שאכתוב, את הסיפורים שאספר; דרך חיים ששרטט, מנורות שאדליק בצדדיה. והתחלתי לכתוב. עשרות פעמים. לא הצלחתי להמשיך, לסיים. להעלות לאתר, להדליק אור.
לא נלחמת במילים שמבקשות להישאר בתוכי. קודם כל, כי מלחמות הן לא הפייבוריטיות שלי אף פעם. ושנית, מניסיון יודעת; לפעמים חושך, ולא אור, הוא הדבר שסיפור צריך כדי לקרות.
שמה פה סיפור אחר. על אמא. שתיבדל לחיים טובים וארוכים.
הייתי אצלה, אחר כך חזרתי הביתה, התקשרתי. בין דיבור על אבא לעוד דיבור עליו, סיפרתי לה שטעיתי. בשנים עברו השארתי הודעה אוטומטית בתיבת הדוא"ל, סיפרתי שאני לוקחת יום חופש כדי להתאבל. לא עשיתי את זה אתמול, וכשחזרתי הביתה גיליתי עשרות הודעות שצריכות אותי דחוף-דחוף, ואין אף אחד שיסביר להן שאני לא כאן, הלכתי לבכות.
ואמא שלי, החכמה, אמרה: "כל השנה את אמא, מכווננת לתפקיד הזה גם בתור סופרת ואישה. מותר לך להיות בת יום אחד בשנה".
חייכתי. באמצע הבכי והעייפות הנוראית שרק אבל יכול לייצר, חייכתי. כי היא צדקה. וסליחה, מציאות, מחר ניפגש, בלי נדר. היום אני בת.
חושבת עכשיו עלי, ולא רק עלי. כמה אנחנו רעבות לרשות היחיד לפעמים – מקום לכאוב בו בשקט, לבד. לשים בצד תפקידים והגדרות בוגרות. להיות ליום אחד שוב נפש בת יום, ושנה, וחמש, ועשר. ילדה של אבא. מהר אהוב. כי בא מועד.
נגעת בי. מזדהה עם התשוקה הזו להיות בת.
להיות לרגע אחד נקי בלי הגדרות ותפקיד.
רק להיות.
תודה!!