פוסטונים של טבת

בראשית החודש היה פוסטון על טבת. לא פוסט.

וככה כתבתי בהקדמה שלו:

זה לא פוסט. אסור לי לכתוב פוסטים השבוע. הוא עמוס ודחוס וגם ככה לופת לי את הגרון לפיתה חזקה מדי. אבל פוסטון. הוא קטן ומותר. ככה החלטתי.

אז כתבתי פוסטון, והתכוונתי להעלות אותו לאתר, וקרו המון דברים ומדי. ולא הספקתי.

עברו שלושה שבועות. פוסטון שני נכתב. וגם הוא היה אמור להגיע לאתר, וגם הוא נשאר 'אמור'.

ופתאום הבוקר הצצתי ביומן וגיליתי שיום ראשון הזה, שלא מרגיש לי מיוחד בשום פרמטר למעט העובדה שנכשלתי בו כישלון חרוץ כאינסטלטורית הבית, הוא בעצם יום מיוחד מאד. היום האחרון של חודש טבת תשפ"ב. שמה מהר את הפוסטונים באתר, וכבר מעדכנת שמחר, ראש חודש שבט, יעלה פוסט חדש של שבט, בעזרת השם ורק בכוחו. או פוסטון. על הפרק: תחרות כתיבה.

פוסטון ראשון, ד' בטבת

קיבלתי לא מעט תגובות בעקבות הפוסט 'ימי האהבה'. תודה למגיבות על אהבתן. הולכת אתי ימים אחרי חנוכה. פייגי המקסימה ביקשה שאכתוב סוף שמח. לא עוסקת בסופים בדרך כלל. רק בהתחלות ובאמצעים. אבל לכבוד פייגי אספר מה קרה במוצאי 'זאת חנוכה'. חגגנו חנוכה. הייתי מוכרחה. החנוכה הזה התהפך על כל הראש וברח לי בין האצבעות, והבנתי שאם לחנוכה מותר לנוע ככה, גם לי.

לא הדלקנו חנוכייה, כמובן. כן שרנו עוד פעם 'מעוז צור' ו'יוונים', עם התנועות והטונים שהמצאנו פעם-פעם. ואכלנו סופגנייה. שליש ועוד שליש משליש לכל אחת (מילוי וניל. שתיים במבצע). ושיחקנו. וצחקנו. והיה מוצ"ש חנוכה שמח מאד.

אז פייגי, שמחתי – שמחתך. וההפך.

הדבר השני שרציתי לכתוב עליו הוא הרהור שמדנדן לי בראש מאמש. אמש התקיים בספרייה העירונית של בני ברק ערב השקה לכבוד . והוא היה משמח, ומרגש, ואנרגטי, ומהרהר. ממש כמו שערב נשים אמור להיות. אני עוד מתכננת לכתוב עליו פוסט אמיתי. ארוך. וגם לשתף בתמונות מהתערוכה. זאת הייתה חוויה שאני רוצה לחלוק בה.

אבל בינתיים, כי גרון לפות ושות, משתפת רק בהרהור המדנדן:

במסגרת השיח ביני ובין הקוראות, צפו המון שאלות. השתדלתי לענות על כולן. מי שהייתה, תוכל להעיד לטובתי. ובכל זאת, כדרכו של שיח נשים, הוא קצת קפצץ מנושא לנושא. אתמול בלילה נזכרתי בשאלה אחת שלא עניתי לה, ולא בכוונה תחילה. והבוקר נזכרתי בשאלה נוספת שעדיין מחכה ליחס שלי. סומכת על השואלות שהן סלחו לי. הן היו שם, ראו כמה היו. ובכל זאת, רוצה להשיב לשאלות שלהן. ובכלל, להדהד בהזדמנות חגיגית זאת את המילים שאמרתי אמש: אני בעד שאלות. וכל שאלה שקשורה לספרים שלי מרגשת אותי, כי היא אומרת שהם שווים סימן שאלה. וכל שאלה שקשורה לכתיבה משמחת אותי, כי זה נושא שאני יכולה לנאום עליו בלי סוף (לא מומלץ לנסות :)). לא נבהלת משאלות. לא מתחייבת להשיב, אבל יכולה ורוצה להקשיב.

בסוף העמוד הזה יש מקום לכתוב אלי. לשאול. הוא שלכן.

פוסטון שני, כ"ו בטבת

ולא יהיה עוד

בכל יום שישי, בשיחת הטלפון הראשונה עם אמי, היא ואני מהדהדות ריטואל קבוע. אני מספרת לה כמה אני עייפה, מודה שהלכתי לישון אתמול מאוחר. היא שואלת: "מתי?" אני אומרת: "חמש-חמש וחצי". לפעמים התשובה היא שש. "זה לא אתמול", היא אומרת. "זה היום".

יושבת כאן עכשיו, וצג המחשב מראה שהשעה ארבע עשרים ושלוש. מין שעה כזאת שמתנדנדת בין היום למחר. לומדת שניים מקרא ואחד תרגום, ותודה על הצג הגדול בשם אישוניי המטושטשים. חושבת על ריטואלים, והרגלים, ואיך לפעמים התחושה היא, בפרט כשאני עייפה, שאני נעה במעגלים. ואז, יבורך מלך עולם, אני מקבלת משמיים שיחת השכמה, משהו שמזכיר לי שאני נעה קדימה. כולנו. אין דרך אחרת בחיים האלה.

השבוע זאת פרשת השבוע שאני לומדת כעת. פרשת וארא. לא למדתי אותה בשבוע שעבר. לא אלמד אותה בשבוע הבא. תעבור שנה שלמה עד שניפגש שוב, והנה תזכורת נהדרת שאין סיבה להתאמלל בלופ. אין לופ.

המילים שחותמות את הפסוק הראשון בפרשה הן המילים שחותמות גם את ההפטרה: 'אני השם'. אישוניי, למרות היותם מטושטשים, נתפסים לכל הפעמים שבהן המילים הללו מופיעות בפרשה. שמונה פעמים בפרשה, שש פעמים בהפטרה. אם הייתי נוטריקונית, אולי הייתי מתפלפלת על יד השם ואצבע אלוקים היא.

אני לא. רק אישה יהודייה, עייפה מאד ברגע זה, שמהרהרת לא מעט ולא רק עכשיו, על מילים, יופיין, כוחן. מתת שלא אפסיק להודות עליה.

שאלה שאני נשאלת שוב ושוב במפגשים עם סופרות בפועל ובפוטנציה: "מה את עושה כשאין לך מילים?"

אני מספרת על טיפים שקיבלתי, פטנטים שאימצתי וגידלתי בעצמי. תפילה. מוזיקה. אמנות. קריאה. תכתובת עם חברות. שיחה טובה. דממה נהדרת. לצאת מהבית. לא לצאת, להתכנס בפינה. להכות בכוח על המקלדת עד שיתבקע הסכר. לפעמים זה עוזר. כמעט אף פעם לא. לפעמים הדבר היחיד שאפשר לעשות כשאין מילים הוא לקבל את העובדה שמילים הן מתת, וטרם קיבלנו אותן. אבל גם אם הן עדיין לא כתבו אצלנו טאבו, אנחנו חיים בעולם שיש בו חסד, ובמילים נברא העולם הזה.

הטיפ שתמיד עובד: לפתוח תנ"ך. לשוטט על מילים שבראו עולם. להפנים; הן תבאנה אלינו, תבראנה אותנו. כשיגיע הרגע.

חוזרת לפרשת השבוע, לצמד מילים שאין לי תואר מדויק יותר עבורן מלבד 'חסד'. יש השם. יש השם. יש השם. מנהרות של דם ועד ברד לא טבעי, יש השם. הוא מנהל את העולם הזה. לא אנחנו. איזה נס שלא. הוא עושה הכל. והוא כאן. אנחנו לא לבד. בואו נשב לבטח.

"וְלֹא יִהְיֶה עוֹד לְבֵית יִשְׂרָאֵל סִלּוֹן מַמְאִיר וְקוֹץ מַכְאִב"  (הפסוק הראשון בהפטרת השבוע)

פוסטון שלישי ואחרון לטבת, בלי נדר

נורא קל ליפול ביום האחרון של החודש לביצת ה'ריבונו של עולם, לא יכול להיות שתכף מסתיים חודש. מה כבר עשיתי בו?!'

כיוון שהאתר הזה מתמקד בכתיבה ובסיפורים, אני מחפשת את התשובה בזירה המילולית.

הנה כל מה שקרה בה:

• עשרים וארבע אלף מילים חדשות נבראו על צג המחשב שלי, ברחמיו הגדולים עלי. לא כולל מיילים ופוסטים. וכל מילה היא נס, תסכמנה אתי סופרות אחרות. סך הכל, עשרים וארבעה אלף ניסים. לפעמים, כשאישה לא מצליחה להתמודד עם האתגרים שמייצרת לה החורבה שבה היא גרה, היא רק צריכה לבחור באופציית 'ספירת מילים' שקיימת ב'וורד'. ובמחשבון, כמובן. זה יספיק כדי להזכיר לה שהיא מפוקחת ואהובה.
• הכרתי עשרות נשים חדשות, במסגרת ראיונות, סדנת כתיבה חד פעמית בבית 'קולגה' ומפגש עם הצוות המיוחד במינו של 'אפשרי'. כולן שוות היכרות. נשים.
• תקשרתי עם עשרות נשים שכבר זכיתי להכיר. חברות. עורכות. תלמידות. מרואיינות ותיקות. איך אפשר לתמצת את הקסם שקורה בעת מפגש בין קבין? שווה. מילה מדויקת גם לסעיף הזה.
• קראתי החודש עשרות אלפי מילים לא שלי. המרגשות שבהן, מילים של תלמידות שמפרגנות לי זכות כניסה לעולמות שהן בוראות. וכל עולם מלא שלהן ממלא אותי. תודה, מדהימות.
• 'בחצר האחורית', ספר שעתיד לראות אור לקראת פורים, אם ירצה השם, עלה על קו הייצור. זה תמיד השלב המיירא, רגע שבו אין לי מושג אם יהיה ספר, איך יהיה. מתי. מי ידאג לו בכלל. ואני עדיין בשלב הזה. יש כל כך הרבה עבודה. כריכה. ציורים. ניקוד. הגהה. עימוד. עריכה. עריכה. עריכה. אבל אחרי ניסוי ותהייה וטונות סבלנות של המאיירת יש לנו יוני וניני, והם מתוקים ומדויקים להפליא. ויש גם שישקי אחד, משוקשק. (ומתוק. יוני, לא לקחת ללב ולא לכעוס עלי. אני בצד שלך, אבל גם הוא מתוק!) מסתכלת עליהם ברגעים של יראה ואין מושג, נושמת עוד תפילה. באורו נראה אור.
• גם האתר עובר לא מעט מאחורי הקלעים. אנחנו עובדות על פיתוח שלו כל הזמן. כרגע בתוכניות לטווח הקצר: הוספת אפשרות להגיב באתר עצמו ופתיחת 'מועדון הפיג'מות' – מרחב מוגן לכתיבה יצירתית. זה תהליך שדורש עבודה, וזמן, וכלים שאין לי. אני תורמת רק את החלומות (ומשלמת על הכלים…) ועוד תפילה. כלום לא יקרה בלעדיה.
• בשורה התחתונה, תפילה: יהי סוף החודש הזה כנבואת אבי חוזה.