מידה טובה מרובה ממידת פורענות. בכל פעם מתרגשת לגלות כמה ואיך. חמישה שבועות עברו מאז הפוסט האחרון שפרסמתי על בחצר האחורית, הקורס המורחב לכמה ואיך.
מיד אחרי שהפוסט התפרסם, התחלתי לקבל תגובות. מעטות מהן מופיעות פה. רובן הגיעו אלי, ביקשו לדבר אתי אישית. ילדים וילדות ממשפחות חד הוריות סיפרו על החיים שלהם, נכנסו למבצע. נשים שהיו פעם ילדות ממשפחות חד הוריות סיפרו על החיים שלהן. בעבר. בהווה. ריגשו אותי. שימחו. קצת ציערו. מדי הרבה שנים עברו עליהן בשקט. נשים שמתמודדות בזירות אחרות לגמרי סיפרו על הזירות שלהן. גם הן ערבבו אותי. התעצבתי בגלל הכאב שלהן. שמחתי שיש להן מילים להישען עליהן, לומר בזכותן: אלה אנחנו, אלה חיינו. היו גם תגובות אחרות, נשים טובות שהודו על מילים שכתבתי, ביקשו שאכתוב עוד, עודדו אותי להתמקד במידה טובה. וכמה היא מרובה! תודה, יוצר מאורות.
לקראת סוף המבצע, כשישבתי לקבץ את כל התגובות, גיליתי שהגיעו עשרות. אלפי מילים שאני עדיין קוראת. לא לכולן הספקתי להגיע. לא על כולן הספקתי להגיב. חלק מהן ארוכות יותר, כואבות יותר. מחפשת בתוכי מילים נכונות בשבילן. זה יקרה בקרוב, בעזרת השם ורק בכוחו. גם על הזוכים בהגרלה אעדכן מיד אחרי תשעה באב, בלי נדר.
בינתיים שמה פה שני מיילים שהגיעו אלי. קיבלתי את רשותן של היוצרות לפרסם. כל הזכויות שלהן.
המייל הראשון הוא המייל של נועה שרון המיוחדת (מקו התוכן לחיות בסדר, ארגון וניהול הבית). שייכת לקטגוריית נשים טובות:
- מה את חושבת לעצמך כשאת עוד לא מתארסת?
- כמה זמן את עוד מתכננת לסחוב את המחלה הזו?
- האמת, כבר נמאס לאנשים להזכיר את השם שלך בכל שמונה עשרה…
- ברור שאם תשני קו בחינוך – התוצאות יהיו אחרות!!!
- יופי, לא שולחת קורות חיים וממשיכה לבכות שאין לך עבודה…
- למה אכלתי את זה , הרי ראיתי מה הרכיבים!!!
- תעשי טובה, תשתמשי בשכל שלך…
במקרה הטוב לא באמת אומרים את המשפטים האלה. על המקרה הפחות טוב עדיף לא לכתוב.
אבל העיניים יודעות לדבר מצוין, ולפעמים הן שולחות חיצי אשמה משוננים ולוהטים. כולאות בבית האסורים עם כתב אישום חריף: נוווו!!!! נו כבר! תעשי משהו, ואם לא – נו נו נו!!!
וכל מקום שאת מוצאת אשמה, עוד לא נמצאה קבלה.
בואי נלך רגע בדרכים העולות לירושלים. בית המקדש יורד, בנוי באש. ניחוחות הקטורת ממלאים את העיר, ויהודים מכל קצווי תבל עולים לירושלים. ואת כולם הדרך קולטת. לכולם יש מקום. את כולם השם רוצה, לכולם הוא מחכה.
שאו שערי ירושלים ראשיכם והינשאו פתחי עולם ויבוא הזקן והצעיר, והחכם והתם, והמוכשר והחלש והעיוור, והחרש והנכה, והחיגר והשמן והרזה, והזריז והזהיר, והעשיר והעני, והנשוי והגרוש והאלמן, והרווק וה-ADD וה-ADHD , והחרדתי והכפייתי, והמשכיר ובעל הנכס, והיהלומן והסנדלר, והמורה והתלמיד והרב'ה והחסיד, והרגיש והרגשן והאדיש והסבלן, והאיסטניסט והפרפקציוניסט, והרופא והפציינט, והסוחר והלקוח, והריאלי וההומני, והלקוי למידה והמהיר קליטה, והנהג והנוסע וה'מנהיג' והמקרטע, והאדון והעבד, והשר והמלך, והאזרח והגר והתושב, והעירוני והכפרי, והאינטליגנטי והמיוחס, והמכוער והמשקפופר, והחריג והמיוחד והשונה, והחולמני והחסר טקט והטועה,
את כולנו את תקבלי, ירושלים.
לכולנו את תפתחי שתי ידיים.
אף אחד לא ירגיש מואשם ולא אשם,
בדרך העולה אל בית השם.
כולם אהובים, כולם קדושים,
וכולם מקבלים עליהם.
המייל השני הוא של ר.ג. המקסימה, בת למשפחה חד הורית, כיום רעיה ואמא:
"… ואם כבר נוגעים בנושא, לגעת בו בידיים של אנשים שמבינים. לא כאלה שמנסים להגדיר אותנו בתור 'דינוזאורים' שצריכים רחמים או כלוב של תמיכה. אנחנו לא 'יצורים', לא 'נגועים'. לא נדביק אתכם. אל תדביקו עלינו סטיגמה.
תודה שהוצאת אותנו מהחצר האחורית".
ביחד/ ר.ג
ובאו כולם
בברית-יחד,
שני כתרים
בראש אחד,
באותו ראש
מבלי לחשוש-
מניגוד אינטרסים.
בפשטות של ילדות
ואמון גדול-
במי שנתן את הכתר
ויחד עימו את היכולת
לשני המאורות
למשול בו זמנית
בכל המאורעות
מבלי לגנוב
כל אחד
מאורו של השני.
וואו!
חזק ונוגע ואמיתי!
אני מקווה שאפעם לא הייתי אני כ'דינוזאור' כלפי ילדיו אלו של הקב"ה…וגם אם נלחש בצעקה 'סליחה' זה יהיה תפל וטיפתי….
וכאן המקום להודות לך, דבורי היקרה שלנו שהעלת על בדי זהב את ההתמודדות והמסתעף, למודעות הציבורית-מגזרית! זו אכן שליחות של קודש ואין יותר מתאים מימים אלו להתאחד ולהביט פנימה ואז סביב; ובפשטות-
ל א ה ו ב !
ועל זה- תודה דבורי, על הרהורי אהבה ומה שביניהם….מברכת שתמשיכי בעבודת הקודש הזו!
דבורי, להיות אשה טובה, זה לפגוש את הטוב, לזהות אותו ולתת לו במה. תודה לך!