נקמתו של מאוורר – רב מכר שאולי יראה אור

הפוסט הזה מחכה מראש חודש תמוז. הזמן ברח מראש חודש עד שלושת השבועות, ואחר כך כבר לא הייתי מסוגלת להעלות אותו. הרגשתי שהוא חגיגי מדי וצריך לחכות. בינתיים, בזמן שהוא ואני חיכינו, רקדו בראשי כל מיני הקדמות, מילים לשים בפתיח, ציטוטים, הצהרות. אפילו כתבתי לעצמי חלק מההקדמות, כדי שלא אשכח. נראו לי מוצלחות, שוות מקום.

אתמול בבוקר המאוורר מת. בלי הודעה מוקדמת, בלי גסיסה איטית, בלי צוואה סטייל סבתא סוזי. מת וזהו. נמאס לו.

הייתי אמורה להתרגז עליו נוראות. אני לא במיטבי יום אחרי צום, וכמו שהפוסט הקודם גילה, חסרות לי כמה שעות שינה הגונות. ואתמול היה עמוס עד להתפקע, גם בלי לדחוף לתוך הלו"ז גם יציאה לחנות, קנייה וסחיבה הביתה של מאוורר חדש. ובכלל, למי מתחשק לקנות מאוורר כשמזג האוויר ממליץ ללכת על ארטיקים בכמות מוסדית?

למרות כל הסיבות הטובות האלה, פרצתי בצחוק. זאת הייתה התגובה האוטומטית הראשונה שלי על המאוורר המת. חשבתי על הפוסט שהקדשתי לו. ולרגע תהיתי אם הוא החליט לנקום בי, להוכיח לי בפולנית מצויה שהמצב תמיד יכול להיות גרוע יותר. שעשעה אותי המחשבה על המאוורר הנעלב, הצחיקה אותי. ואולי גם שעות השינה החסרות תרמו את חלקן.

המחשבה הבאה הייתה עליכן, הרגשתי שאני מוכרחה לספר לכן על נקמתו של המאוורר (שם לא רע למותחן, רושמת אותו לפניי). הבנתי שהפוסט הזה יתחיל במילים אחרות לגמרי מהמילים שרקדו אצלי בראש ואפילו נכתבו. צחקתי שוב.

החיים האלה מדהימים. היכולת שלהם להפוך לי את היום, לשרטט לי מילים חדשות, היא יכולת-על שתמיד שופכת לתוכי פליאה עצומה, אושר גדול. הלא אם המצב יכול להיות גרוע יותר, הוא גם יכול להיות טוב יותר. הוא גם יהיה. יש מלך לעולם. והוא אב מלא רחמים.

"שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה" (מתוך ההפטרה הקרובה, שבת נחמו).

*

לפני כמה שבועות דפק על הדלת אורח. הספר מוקאדם שתורגם לרוסית ועשה דרך ארוכה, גיאוגרפית ולא רק, עד שהגיע אלי.

לא האמנתי כשראיתי אותו. דיברנו עליו לראשונה לפני שנים, אבל הקורונה, המלחמה, ועוד כמה דברים, לא הפסיקו לשים לו רגליים. ובכל זאת, הוא כאן. ככה השם רצה, אודה לו, אברך שמו.

כל ספר שמגיע הביתה מרגש אותי. רגילה להתרגש התרגשות מיוחדת מספר שלי שמקבל פנים חדשות, שפה אחרת. עד כה התרגשתי ככה רק כשפגשתי את הספרים שלי שתורגמו לאנגלית. דפדפתי בהם, קראתי. השוויתי בין התרגום למקור. בדקתי מה דומה, מה שונה.

מוקאדם הרוסי הוא בריה חדשה לגמרי. שונה לחלוטין. לא מבינה כלום. לא מזהה אפילו אות. מבינה, לוגית, איפה השם של הספר מופיע על הכריכה, איפה השם שלי. מנסה לקרוא את האותיות. נאדה. נגיד שזאת המקבילה של ד' ברוסית, זאת ר'. נגיד שכתוב פה 'דבורי רנד'. נגיד, ולכאורה, וסביר להניח. אפס ידיעה מוחלטת.

זאת חווית ענווה עמוקה, הפנמה של מגבלות יכולותיי. לא הכל אני מבינה. לא הכל אני יכולה להבין. לפעמים גם את עצמי אני לא מבינה, יעיד מוקאדם הרוסי. ככה אנושי. ככה נסלח.

*

בשבועות האחרונים אני במרתון לקראת האורח הבא. עליה השלום. לכל ספר יש רגעי בראשית ששייכים רק לו. רגעים ששוצפים עלי מנה הגונה של סנטימנטליות כשאני נזכרת בהם. אחד מרגעי הבראשית של עליה השלום קשור לשם שלו. זוכרת איך הייתי על סף ייאוש. שום שם לא התקבל על דעתה של המערכת. שום שם שהמערכת הציעה לא נראה לי. ברגע של דכדוך יהודי משובח איימתי שאקרא לסיפור 'עליה השלום'. רותי גרינוולד, עורכת וחברה שאני לא משאילה לאף אחת, הגיבה: "אוי, זה גדול לגמרי אפילו שלא התכוונת ברצינות!"

כשרותי כותבת לי 'אוי' ו'גדול לגמרי' באותו משפט, אני מוכרחה לקחת אותה ברצינות. זה היום שבו נקרא שמו בישראל, לימד אותי שצחוק הוא עסק רציני.

אם אתן מבקרות באתר הזה, לבטח קראתן ספר אחד שלי לפחות. ואם קראתן ספר אחד שלי לפחות, אתן בוודאי יודעות שאני משקיעה תשומת לב והרבה עבודה בכריכה. מאמינה שכריכה של ספר היא התאומה האמנותית שלו, הקול הוויזואלי של הסיפור. גם לעליה השלום נרקמת בימים אלה כריכה שהיא רק שלו. וזה המקום להזמין אתכן לתחרות חדשה:

הראשונה שתצליח לנחש כיצד תיראה הכריכה של עליה השלום, מה יקרה בה – תזכה בספר מתנה. לאחר שיראה אור, בעזרת השם ורק בכוחו.

אפשר לנחש כאן או לשלוח אלי אישית. אל תהססנה להתפרע. סבתא סוזי עשתה את זה, הלכה לעולם שכולו טוב רק בגיל תשעים ושלוש המופלג, הצליחה גם להישאר.

*

פוסט זה משהו קצר ולעניין, החכימה אותי מעצבת הבית שלי. זו הסיבה שלא ארחיב על מועדון הפיג'מות, חלום שאני מקווה להגשים בקרוב ממש. מזמינה אתכן להתבונן בפופ-אפ שהיא עיצבה, קצר ולעניין. לעיין במפרט של החלום. להירשם. לשאול. אני פה.