תכתבי, ביקשה שירי. יש אבל באוויר. צריכים אותך, את המילים שלך.
יש לך מילים בשבילי? כתבה נפש אהובה אחרת.
לא היו לי. בעצמי התכווצתי מול גלות שאין מילים עליה. ניסיתי לדבר. לכתוב. היצור ששאג בריאותיי כל השבוע המשיך לשאוג, התעקש להישאר בצומת לב-אוויר. לא הרשה לעבור.
בשבת פתחתי ספרים. חיפשתי מוסר. השקפה. זווית מבט מרפאת על המציאות הזאת. יש מילים בעולם, לבלתי יידח ממנו נידח. גם אם הן חסומות אצלי, הן קיימות במרחב אחר.
מצאתי אותן בספר 'פרקי מחשבה – ניסיונות אחרית הימים' של הרב עזריאל טאובר זצ"ל. בפרק י"ג, תחת הכותרת 'בפתח חדר הייחוד', הוא מדבר על הימים שלנו, שלהי גלות אחרונה. כלה נשארת לבד עם חתן, אין אף אחד שם זולתם. האורחים חזרו לאולם להתלבט בין בורקס לבלינצ'ס. התזמורת מנגנת נעימות רחוקות. רגע של נפש מול השם, ורק היא בוחרת כיצד להתקרב, כמה. איך אפשר לדבר על זה בכלל, לנאום לעולם על מה שקורה שם, ביני ובינו?
אי אפשר. לכן אני שותקת.
*
"כל סופרת צריכה נפשות סביבה כדי לכתוב – קבוצת מיקוד שתקרא ותבקר, חברות שתחמאנה, תשלחנה לכתוב את הפרק הבא, קוראים שיקראו ויאהבו כי אלמלא הם, למה לנו ספר". זה היה הנאום שנשאתי באוזני המדהימות של קורס סיפור אחר חורף תשפ"ג.
"כל סופרת צריכה שקט כדי לכתוב. לפני ואחרי היא מוכרחה נפשות נוספות. באמצע, בתוך התהליך המזוקק של הכתיבה היא חייבת דממה מוחלטת שתאפשר לה להקשיב לריתמוס של הסיפור, לאמת דקה שמבקשת מקום. וזה אחד האתגרים של סופרת". הסתכלתי עליהן. קיוויתי שלא תרגשנה לבד. שלא תפחדנה ממנו. "לאזן בין הצורך בחברה לצורך בשקט, להבין מתי נכון לנו ביחד, מתי טוב לנו לבד".
ואין מתכון. בשום מקום אין הנחיות מדויקות נוסח: 'ארבעים וחמש דקות קשקשת במייל עם חברות, תשעים דקות את מול עצמך'. זה מסע אישי שכל אישה עושה. גם בלי טייטל של סופרת. שמה בצד אחד של הנדנדה נפשות שנתן לה השם הטוב. בצד האחר היא שמה בדידות. עוד קצת. פחות. עד שתפסיק הנדנדה להיטלטל מעלה-מטה, תתייצב על אמצע. נקודת התחלה נהדרת של דרך הישר.
*
אמרתי 'ברכת החודש'. נעצרתי על המילים 'חיים של שלום'. ממש נעצרתי עליהן. אמרתי אותן עוד פעם ועוד פעם, חשבתי על החיים האלה. על המציאות שאנחנו נושמות, כל כך פוצעת לפעמים. עד אין-אוויר. ומי יכול לשים שלום בינה ובין הנפש שלנו שלא יכולה לשאת עוד צער, עוד כאב? רק הוא יכול. רק הוא ישים שלום בינינו ובין מציאות לא הגיונית. זה ימשיך לכאוב, זה יהיה אפשרי. יהיה אוויר. יחדשהו הקדוש ברוך הוא עלינו.
*
בסעודה שלישית שרנו את 'בלבבי' של רב יצחק הוטנר זצוק"ל. שיר ששרתי מאות פעמים, נדמה לי. פעם ראשונה שהתעכבתי כל כך על המילים שחותמות את השיר. נפשי היחידה. לפעמים זאת הגלות. לפעמים זאת הגאולה. לתת לו נפש יחידה, להרגיש איך הוא ורק הוא מחבק.
שבוע של טוב, של אהבה, של רחמים גדולים. שבוע של מילים, של שקט. שבוע שנדע בו שלום.
היי, דבורי יקרה!!
חייבת לציין שגמרתי את "הלוואי שתהיי" והוא היה מדהים!
כל כך התחברתי והיזדהתי לדמויות שלך..
(המשחק שפסי עושה לילדים שלה עם הפירוקי מילים, יצירתי להפליא! אימצתי אותו, לא מפסיקים לצחוק :):)
רציתי לבדוק בדחיפות.. נשארתי ממש ממש במתח: מה קרה עם מלי? היא ילדה ? ולמי התינוק דומה?
מה קרה עם רוזי? נולדו לה עוד ילדים? איך אלי קיבלה את האבא החדש?
ולפסי נולדה עוד בת?
מה קרה לאהובי? היא הלכה לכלא?:( ומה קרה למשפחה שלה?
מחכה במתח נוראי…
תודה ענקית!!
ריגשת.
💖
כרגיל, דבורי, מילותייך נוגעות למעמקי הלב.
וכמו שקרה כבר כמה פעמים – הן הציפו בי שיר שכתבתי לפני קרוב לשנתיים:
כשמחך יצירך / חוי
יום עוד יבוא,
ויחושו כולם
את אוויר השחרור המופלא,
כשנחזה בשובו
של אדון העולם,
בהגיע עת גאולה;
יבוא עוד היום
ונישא להרים –
עינינו באושר של פדות,
וננשום, ונידום,
ונקל מנשרים,
ובת קול תתנשא בעדות:
כי מכל העמים –
יש אחד רק, נבחר,
שכרת הבורא לו הברית,
ששמר אמונים,
ולנצח זכר –
הצופה מראשית אחרית;
ויודע ועד
שזה עם מסוגל –
לעבור מבחנים כואבים,
ובבוא המועד,
כשישוב ויגאל –
נשמח יחד, רעים אהובים.
דבוריייייייייי!!!!!!!!!!!
אין כמו המילים שלך בשביל לנגן על הלב. לפרוט על הנפש. להרגיע. להדמיע. להתסיס. להמיס.
את אוצר!
והמילים שלך לא פחות!!!
תודה!
ו-
אין לי מילים!
תודה שכתבת את כל מה שרוצה בי לכתוב ואי אפשר…
תודה שפרטת את הרגשות שלי למילים.
תודה שנתת כוח!
ותמשיכי לתת!!
שנדע רק שלום ושמחה ושלווה וטובה וברכה!!!!
שיהיה חודש אדר. חודש של שמחה. ורק שמחה.
א- ני ד ' ר- ופאך.
אמן!
כתבה יפה מאד וכתובה בטוב טעם!
(אוסיף מס' מילים אולי יעזרו לאי מי.
הייתי ליד אימי ע"ה בדקות האחרונות שהיתה בהכרה. הייסורים שלה היו נוראים, זוועתיים,
שנים לקח לי להתאושש מהמראה המחריד.
יום אחד ילדתי תינוקת יפיפיונת – ונפל לי פלאק האסימון.
הנשים הצורחות בחדרי לידה – הן אלה המסתובבות בטלזסטון כשמש מאירה, חובקות תינוק ברוך אינסופי.
הכאב האיום לפני הלידה הוא המחט שדוקר בגן עדן, מביא לנו משם נביעה של חיים, חן וחסד אלוקי.
הבנתי שאמא שלי עכשיו צוחקת על כל שניה שנשרפה בייסורים.
כל שניה היא בשבילה נננננננננצח של אושר מזוקק שאיננו יכולים לתפוס.
זה המענה השכלי שאנו יכולים לתת ללב הכואב. איננו יכולים לעצור את הכאב, הוא מגיע והולך בגזירת עליון. כיהודים יש לנו עוגן לשוב אליו!)