מילה-מילה

בשבוע שעבר פגשתי סופרת שגידלה אותי.

היא לא האכילה אותי, לא חינכה, לא השכיבה לישון, לא התמודדה עם שנאתי לקניית בגדים. הקרדיט לגידולי כבת אדם הולך רק לאבא ואמא. אבא ואמא אחראיים גם על החלק הכותב בי. הם סיפקו כל מילה שצרכתי בילדותי, וכל המילים הללו השקו בי נפש חובבת מילים.

הסופרת ההיא שפגשתי? חתמה על לא מעט מילים שקראתי בילדותי. ואמרתי לה את זה, כשרק התחלנו לתקשר. אמרתי לה שהמילים שלה גידלו אותי הסופרת, כמו שעשו כל המילים היפות שפגשתי בילדותי. זה היופי במילים, אין הגבלה בסך המגדלים.

בשבוע שעבר נפגשנו סוף סוף. על כוס מים חמים (שלה) דיברנו על סיפורים. גם על הסיפורים שכתבה לפני שנים, בימים טרום מחשב.

"כתבתי מילה-מילה בעט. ואחר כך, כשסיימתי את הסיפור והגהתי אותו, אם גיליתי שגיאה, הייתי צריכה לשבת ולהעתיק אותו שוב. מילה-מילה".

הקשבתי לה והרגשתי שאני בוהה בה באופן לא מנומס. ממש כמו שאמר שישקי, גיבור 'אין כמו בבית': "העיניים שלי נמתחו, הגיעו לגודל של קערות הקורנפלקס, ואלו לא קערות קטנות!"

היא חייכה. "אבל זה עוד בסדר. היו סיפורים שהלכו לאיבוד בדואר. זה היה כאב לב".

זאת הייתה פגישה מרתקת, וחזרתי עם הרבה חומר למחשבה הביתה. והכי הרבה חשבתי על הסיפורים שכתבה, מילה-מילה בעט. וחשבתי על העידן שלנו שמאפשר לנו להקליד סיפורים, למחוק, לתקן, והכל בכמה לחיצות קלילות על המקלדת או על העכבר. התגובה הראשונית שלי למחשבה הזאת הייתה: מודים אנחנו לך שבראת אותי בדור הזה.

התגובה המשנית הייתה יראת כבוד לדור ההוא. כל כך מהר בלעתי את המילים בילדותי, לא ידעתי כמה לאט ובסבלנות הן נכתבו.

ואז חשבתי על כל המילים שאני פוגשת היום. מילים שאני כותבת. מילים שכותבות תלמידות שלי. מילים שכותבות חברות מועדון הפיג'מות. מילים שכותבות קוראות. אלי. למערכת. ולא תמיד הן מדויקות. ולפעמים הן אפילו עילגות מעט, תוצר של הקלדה מהירה, לא חושבת. ומילא מילים שיש בהן שגיאת הקלדה או כתיב שנשלחו מהר מדי, קל לסלוח להן. רק אתמול כמעט שלחתי מייל למרואיינת שהקלדתי בעיניים חצי עצומות, ובנס השם הטוב פקח אותן כליל לפני שלחצתי על 'שליחה'. אבל יש מילים רעות ממש, צולפות-נפש, כאלה שיד אנונימית הקלידה, מיהרה להפיץ בעולם. אם היד ההיא, האנונימית, הייתה צריכה לכתוב מילה-מילה בעט, כמה מתוכן היו נכתבות באמת? אני מתארת לעצמי שלא הרבה.

וככה שקעתי במוד של 'בימים ההם היה טוב יותר'. עד שהלכתי למקלחת ונזכרתי למה אני בכל זאת מעדיפה את הזמן הזה. וכיוון שמים קולחים תמיד עושים טוב למוח סתום, הבנתי כמה חסד קיים במציאות שלנו שמאפשרת לכל אישה לכתוב. גם אם היד קלה על המקלדת, ואולי טועה לפעמים, אני לא יכולה לא לאהוב מציאות שמולידה מילים. מודים אנחנו לך.

היום בערב, בשעה 20:00, אם ירצה השם ורק בכוחו, רותי קפלר ואני ניפגש על הבמה במנהל הקהילתי ברמת שלמה, ירושלים. נדבר על סיפורים. נראיין זו את זו. יהיה כיף. אני מתפללת עליו.

ולכל מי שחובבת מילים, כמוני, נשארו עוד שבועיים בלבד לטעימה ממועדון הפיג'מות בתעריף מוזל. קבלו מילה של מי שנמצאת בו הרבה; יש שם שפע של מילים יפות ששווה לפגוש. פה מצטרפים.

ולמי שמעדיפה מילים אחרות, מקצועיות, קורס 'סיפור אחר – חורף תשפ"ג' יוצא לדרך עוד פחות משבוע. אם ירצה השם ורק בכוחו. הקבוצה סגורה, בעיקרון. אבל את מוזמנת לכתוב לנו. אולי המילים שלך תפתחנה את הדלת לכבודך. פה כותבים לנו.

יום של מילים מגדלות לכן ולי!