מזל טוב, חברה טובה

מכירות את 'מייל טראק'? מקווה בשבילכן שלא. זה תוסף מעצבן שמאפשר לכל מי ששולחת מייל להתעדכן אם המייל שלה נקרא.

בכל פעם שאני רואה וי ירוק בקרקעית מייל שמגיע אלי, ליבי מתכווץ. ברגע זה, אני יודעת, ההיא ששלחה לי את המייל מתעדכנת שפתחתי אותו. וברגע זה מתחילה הספירה לאחור: כמה זמן יעבור עד שאגיב?

פה המקום להתוודות: יש לי פוביה ממיילים חדשים. כל אחד מהם הוא איקס נוסף, עוד שורה ברשימת המשימות שלי. בכל פעם שתיבת הדואר הנכנס שלי מבשרת שיש מייל חדש, אני פותחת אותו. לא קוראת. לא מגיבה. רק פותחת. מסמנת בכוכב לטיפול בעתיד הקרוב. או מוחקת, למקרה שזה מייל שצריך להגיע לפח האשפה. לכן מייל טראק מתסכל אותי. הוא לא מתחשב בפוביה שלי, ובדרכו הלא נחמדה הוא מנסה לכפות עלי להתייחס הרגע ועכשיו, גם כשזה ממש לא אפשרי לי כעת.

כל ההגיג על מייל טראק נולד בי כשחשבתי על חברה טובה שלי שחוגגת יום הולדת היום. שמתי בצד פרק שאני צריכה לכתוב, קטעים שהתחייבתי למשב. היום הזה הוא שלה, ואני רוצה להיות בו.

התיישבתי מול המחשב, התכוונתי לכתוב עליה, על החברה שאין כמוה. להגדיר מה היא חברה טובה, מה הופך אותה לדמות שאי אפשר לדמיין את החיים בלעדיה. אתן בטח יודעות מה קורה למסך כשאת יושבת מולו בלי תנועה. בדווקאיות מוחלטת הוא לא מפסיק לזוז, להבהב מיילים חדשים, לעדכן שיש אנשים שעובדים עכשיו, בניגוד אלייך. ויש להם מייל טראק.

'חברה טובה היא מי שלעולם לא תפעיל עלייך מייל טראק'. זאת המחשבה הספונטנית שצצה בראשי מול המסך ההיפראקטיבי שלי. הצחיקה אותי.

אבל עכשיו, כשאני מהרהרת בה, אני מבינה כמה ההגדרה הזאת מדויקת. לי. מנוחי הייתה מקבלת בברכה מייל טראק של פרידה. אבל אני לא מנוחי, ולשמחתי, החברה הטובה שלי היא לא פרידה. יש לה יכולת-על להבין כמה מרחב אני צריכה כדי לנשום, ואיפה המקום שבו אני חייבת נפש נוספת שתקשיב לנשימותיי, תגיד: "את חיה. ברוך השם".

חברה טובה, בשבילי, היא מישהי שאת מסוגלת לכתוב לה "אני עצובה", והיא לא נתקפת היסטריה ולא שוכרת להקת ליצניות שתצחיק אותך ולא משגרת את עצמה אלייך באמצע הלילה כדי להגיש לך טישיו. זאת מישהי שכותבת לך בחזרה שהיא עצובה אתך, מתפללת עלייך. וזהו, את לא צריכה שום דבר אחר.

זה באמת מין איזון שקשה עד בלתי אפשרי להגיע אליו. כמו ללכת על חוט שקוף ודקיק שמתוח בין שמיים לארץ. יכולת-על שאני מתפללת עליה, ואיזה כיף שהחברה הטובה שלי מבורכת בה.

*

בערב חנוכה הנוכחי, כשהתגנב מאחורי גבי סטטוס אישה אחת בלבד, נזכרתי במילים שהיא שלחה לי בחנוכה הקודם. כמו אז, הן חיממו אותי. האירו לי. למילים טובות אין תאריך תפוגה. וכשחברה טובה כותבת אותן, הן אש תמיד. דולקות מבוקר עד ערב, מערב עד בוקר.

לפעמים, כשאני מתכרבלת בנוסטלגיה, אני משחזרת איך הכרנו, מתי. השם ענק. רק הוא יכול לקחת שתי נשים שאפילו לא גרות באותה עיר, שאין ביניהן שום מכנה משותף נראה לעין, ולחבר אותן לב אל לב. והחיבור הזה הוא עוד סיבה להאמין בניסים. היא לא חיפשה חברה טובה בשלב ההוא של חייה. גם אני לא. איכשהו, זה קרה. יהי רצון שלא יפסיק לקרות לעולם, אמן. הלוואי שקרה גם לכן, הלוואי שיקרה.

מזל טוב, חברה טובה שלי. אל תכעסי על הפוסט הזה. הייתי חייבת. אבל אם תכעסי, זה בסדר. יש נשים שאפילו הכעס שלהן שווה. את אחת מהן 🙂. אוהבת.