מה כוחנו

"תכתבי", ביקשה ההודעה הראשונה.

"נכנסת לאתר יום אחרי יום, לא רואה פוסט ממך על המצב. איך זה יכול להיות?!" תהתה ההודעה השנייה.

"דבורי, כולן כותבות!" גערה בי ההודעה השלישית. לא שיקרה. לא הפסקתי לקבל מיילים והודעות. נשים צדקניות התגייסו למערכה, שפעו רעיונות ותובנות, העלו על נס מיזמים מרהיבים. ורק אני לא הצלחתי למצוא בתוכי אפילו מילה אחת מדויקת למצב. לפעמים זה ככה. כשהמציאות הולמת, המילים אינן.

קיבלתי עשרות הודעות שביקשו אותו דבר: תכתבי. תרגמי מציאות למילים. קראי את הכאוס לסדר, העמידי במשפט. תכתבי. תכתבי. את סופרת, לא? נו, נראה אותך.

חלק מההודעות סדקו אותי כי הן הגיעו מנפשות גיבורות חיל; נשים שעזבו בתים, איבדו לא מעט, שלחו בעלים לשדה קרב, חיבקו ילדים במקלט. וכל כך רציתי לשים פה מילים בשבילן. שלוש פעמים התחלתי לכתוב פוסט, מחקתי. הרגשתי, עדיין מרגישה, שאני לא מאן דאמר. ומי אני, בכלל, ומה כבר אפשר לכתוב.

שמעתי בלופ את השיר של נפתלי קמפה 'מה אנחנו'. שוב ושוב דמעתי. כי מה אנחנו מה חיינו מה חסדנו מה כוחנו מה.

גם עכשיו, כמעט חמישה שבועות אחרי, אין לי תשובה לשאלת ה"מה?" ואין לי שמץ מה כבר אפשר לכתוב מול התופת. כן יודעת מי אני. אני בת. ואחות. אולי אין לי מילים משלי לכתוב, אבל יכולה לתת לב ומרחב למילים שלכן.

מפרסמת את הפוסט הזה רק לכבודכן. כל המרחב בהמשך העמוד הוא שלכן. מוזמנות לכתוב בו על המצב, עליכן, על הכאב, על התקווה. ואפשר גם לכתוב לי הודעה אישית דרך 'יצירת קשר'. תמיד קוראת.

קומי, צאי מתוך ההפכה.

רב לך שבת בעמק הבכא.

והוא יחמול עלייך חמלה.