תכננתי להעלות פוסט באמצע אדר א'. זאת הייתה התוכנית. אבל באמצע אדר הייתה סדנת הומור, וכל המילים התנקזו אליה. שבוע אחרי פורים קטן הייתי נכונה להעלות פוסט בנושא אחר. אפילו רשמתי אותו בלו"ז המשימות השבועי שרק עורכות ולקוחות נכנסות אליו, בדרך כלל. עבר גם השבוע ההוא. מדי פעם שרבטתי נקודות, קווים, דברים שממש רציתי לשתף. לא הגעתי לרגע. היה חודש עמוס, ברוך השם. ומעבר לפניות הנפשית שנדרשת לכל שיתוף, סבלתי מחוסר פניות טכנית-פיזית. אז דחפתי את כל רוחות הפוסטונים לחדר המתנה גדול ומרווח בתוך ראשי, ביקשתי שלא תתפרענה יותר מדי. חיכיתי לראש חודש. תאריך חגיגי להעלות בו פוסט, אולי כמה. יומיים הלל. בהחלט אפשרי. ואיכשהו גם ראש חודש עבר. ופתאום אני פה, בסופו של יום די רגיל, רוצה להעלות פוסטונים שהתרכזו אצלי, וכבר צפוף להם, וגם לי. (הפוסטים הארוכים יותר יחכו. סומכת עליהם שלא יהרסו את חדר ההמתנה). קצת מתביישת. ולא ברור לי ממי או למה. כל כך התרגלתי לעבוד עם לו"זים ודד ליינים ותאריכי יעד שאני קובעת אותם לעצמי כמעט מתוך שינה, או על חשבון שינה. ואולי זה רגע של למידה עצמית (איך לא הצלחתי לחמוק לגמרי מהזמן…) להבין שיש חוויות שאינן תלויות-זמן, והן לא צריכות תאריך חגיגי, שטיח אדום ותשואות קהל כדי להתממש. הן יכולות להגיח ככה, כמו שהן, אל תוך חיינו, להידחף בין משימה למשימה, לקרות. פשוט. ואיזה כיף לתת להן מקום. סוף סוף לנשום.
יום חמישי, ט"ז באדר א'
עמדתי בתור לקופות העצמאיות ב'יש', כששרה מרים גרוס התקשרה. שרה מרים היא אישה שאני ממש מחכה לפגוש יום אחד. אין לי מושג איך היא נראית, איפה היא גרה, בת כמה היא, ומה היא עושה כשהיא לא דואגת לספרים שלי שנשלחים מעבר לים. כן יודעת שהיא יודעת לדאוג. ולהתמסר. ולפקוח עין מקצועית ומדויקת. ולפתוח גם לב. בעיקרון, זה מה שספר צריך. ואישור שלי על הכריכה של MORE OR LESS, כדי שהיא תוכל לרדת לדפוס. לכן שרה מרים התקשרה, והבטחתי שאשתדל להיות זריזה יותר, לחזור הביתה מהר, לאשר.
בבית, אחרי שאישרתי את הכריכה, עצרתי כדי להתבונן בה, מֻכֶּרֶת-אחרת. אני מדברת הרבה על הספרים שלי שרואים אור בעברית. זאת השפה הכי יפה בעולם, ובה אני כותבת. הנה דיבור על הספרים הנוספים שלי, אלה שמתורגמים לאנגלית בדרך כלל, מקבלים צליל חדש, מפליגים לאמריקה ולאירופה. בכל פעם שספר שלי עובר צד, נפתח מימין לשמאל, אני חווה את פרפור הלב הקטן, העדין שמשמעו: ספר שלי פורש כנף, והוא עושה את זה בלעדיי. רק יכולה לעשות מה שאימהות עושות – להתפלל עליו. שיראה אור. ייתן אור. יעשה טוב.
מכניסה אותו לתפילותיי. הן מופיעות פה.
יום רביעי, כ"ט באדר א'
בשבוע שעבר קרה נס. סגרנו את בחצר האחורית לדפוס. שלחנו להוצאה לאור. אישרנו העתק שמש. ואפילו סידרנו לו מקום כאן ושם.
היו רגעים, בעיקר בשבוע שעבר, שפחדתי שלא אזכה להגיע לרגע הזה. הגהנו את הספר, ועוד פעם הגהנו, ועוד פעם. כל ספר שלי עובר עריכה קפדנית, מציקה, שלא עושה חיים קלים לי, לעורכת ולמעמדת. אבל בחצר האחורית הוא שיאן הספרים שלי בסך הפעמים שכמעט סגרנו אותו לדפוס ואז גילינו טעות נוספת, ושוב כמעט, ושוב אז, ושוב—
כיוון שתשעים וחמישה אחוזים מההגהות התרכזו בניקוד שלו, זאת הייתה עבודת פרך מדמיעה. מכל הסיבות. פעם או פעמיים חשבתי לוותר. הזכרתי לעצמי כל מיני ספרים שאני לא חתומה עליהם, שאף אחד לא מגיה אותם ככה, והם מודפסים כפי שהם, לא מושלמים. ונמכרים. ונקנים. ואין תלונות.
זו הייתה מחשבה ארוכה, מנחמת. כמו שרק דמיון יכול לנחם אותנו לפעמים. חזרתי להגיה.
כלל יסוד של כתיבה: לכתוב מאהבה, ולא מכורח. מרצון, ולא מצורך. אלה מילים שאני שוחקת בכל סדנה, בכל קורס, בכל מפגש כותבות, בכל פורום. כמעט תמיד עולה לדיון הכורח לכתוב, והוא תמיד כואב לי. כי סיפורים טובים, הורתם באמת ולידתם באהבה. מי כמוני מכירה את הצורך לכתוב כי מחויבות, כי מערכת, כי דד ליין, כי עו"ש. ובכל זאת, אומרת ואמשיך לומר: אף סיפור טוב לא נולד מכורח. סיפור טוב נולד מאהבה. למילים. לעולם. לדמויות. למסר. הכתובת של האהבה רלוונטית פחות. העיקר, היא קיימת, והיא ערש לידתו של הסיפור.
בשבוע שעבר הבנתי שיש המשך למימרה שלי. סיפור טוב נולד מאהבה, נכרך בכבוד. לא כל סיפור טוב רואה אור, אבל אם הוא רואה אור, הוא מוכרח להיכרך בכבוד. למילים. לאלה שיפגשו אותן. זאת הייתה מחשבה קצרה, מנחמת יותר. בזכותה חזרתי להגיה.
יום שני, כ"ז באדר א'
בתיה ענה, תלמידה לשעבר וחברה תמיד, מוציאה לאור בימים אלה ממש את 'אל-אוטומט', ספרה השלישי. זה משמח אותי, כי 'חזקה', וככה לא תהיה לה ברירה אלא לכתוב עוד.
לא רוצה לספיילר את הספר החדש. רק מספרת מה קרה בזמן שבתיה שיתפה אותי ברעיון, בקווי העלילה ובאמירה. המוח אמר: יואו, כמה היא חכמה! ומקורית! הלב אמר: יואו, איזה כיף, היא חברה שלי!
התכתבנו קצת על הספר החדש שלה, על הספר החדש שלי. בתיה שיתפה אותי בשיר שכתבה. הוא ריגש אותי, והרגיש לי כל כך מדויק לתיאור הרגע הזה שבו ספר חדש יורד לדפוס, ומילים נשלחות לעולם בתפילה שתפגושנה חיבוק. ברשותה אני משתפת גם אתכן.
אֵפֵקְט הַפַּרְפַּר
הַלֵּב שֶׁלִּי
פַּרְפָּרִים פַּרְפָּרִים
מְשַׁקְשֵׁק
עַל מִלִּים שֶׁהָלְכוּ
נִדְפְּסוּ, נִכְרְכוּ
וּמִי יִקְרָא
וּמָה יָבִין
וְאֵיךְ?
בְּלֵב שֶׁלִּי
יֵשׁ סַעֲרַת
טוֹרְנָדוֹ
יום שלישי, ה' באדר ב'
אצלנו בבית ההכנות לפסח מתחילות מיד אחרי כסלו. הן לא דורשות סמרטוטים, חומרי ניקיון ושעות של מיונים. כל אלה יקרו רק אחרי פורים. עד אז אנחנו מתמקדות במה שיקרה בפסח; מפגש עם ספרים חדשים.
מדי חודש מצטרפים לספרייה שלנו ספרים חדשים, והם תמיד מתקבלים באהבה ובהתרגשות כאילו לא קנינו ספרים נצח. אני משתדלת לקנות חכם, נכון. לא מתכוונת להפסיק. אוהבת ספרים, ואני בעד אהבות. בכל זמן נתון יש פה ספרים שטרם קראנו, ואני מעודדת את המציאות הזאת. מרגישה שהיא מרחיבה את הריאות, מאפשרת לנשום שפע. לכן, מטבת בערך, מתחיל מבצע הספרים הגדול. כל ספר שנקנה בחודשים טבת-שבט-אדר-ניסן נארז בזהירות ומטפס מעלה, אל פינת פסח שלנו. נפגוש אותו שוב בערב החג, בעזרת השם.
אתמול הגיע ארגז נוסף עם ספרים חדשים. שטפנו ידיים בסבון, ניגבנו במגבת נקייה, דפדפנו בעדינות, שאפנו את הדפים, ארזנו בניילון נצמד. התרגשנו נורא. זה הבונוס; אנחנו מתרגשות פעמיים. בפעם הראשונה כשהספרים מגיעים הביתה. בפעם השנייה כשהם יורדים מטה, מפינת פסח.
הכי הגיוני בעיניי. להתרגש מספרים פעמיים, לפחות. הלוואי יותר.
יום שישי, י' באדר א'
ישנם ימים ללא מרגוע, כתב יורם טהרלב ז"ל. כשאישה מתיימרת להוריד ספר לדפוס במקביל לקורסים, סדנאות, עבודה שוטפת, עבודה על עיתוני החגים ופרויקטים אישיים נוספים – ימים ללא מרגוע קופצים לבקר.
יום שישי היה יום כזה, עצבני. לחץ כסס בי, ולא עזרה שיחת הנפש שלי עם עצמי. באמצע העצבנת והלחצוץ, קיבלתי דוא"ל משירי, נפש ששווה לאהוב. מצטטת אותה כדי שתראינה שאני צודקת:
"יש לי בוסית חדשה. קטנה ואפרוחית. היא הגיעה אלי בנס שבוע שעבר אחרי עשר שנים… שבת שלום! המון ניסים ונפלאות שיישפכו על כולנו מהמלך תמיד".
אף פעם לא שמחתי כל כך לקרוא מייל על בוסיות כמו ששמחתי בבוסית החדשה של שירי. ובבת אחת הוצפתי בתחושה ודאית שיהיה טוב, ושלוות הנפש שכל כך חיפשתי באה אלי פתאום, בלי שאתחנן לפניה. עטפה אותי בחיבוק גדול.
כמה ימים אחר כך חשתי עוד פעם שאני נמעכת תחת המכבש של החיים, אבל רגע לפני שהפכתי לפיתה, פייגי הנדירה שלחה לי דוא"ל, שיתפה באירוסיה.
פלטתי צרחה שמחה, קראתי את המייל שלה שוב. בקול. בשקט. ושוב. המכבש נעלם. וכל היום, אף שהיה יום באמת עמוס וטרוד וכבד, הרגשתי קלת רגליים, והייתי מאושרת. בשביל פייגי. בשבילי.
כסופרת, אני ממש משתדלת לתת מקום וקול גם לרגשות לא פוטוגניים. אמת מארץ תצמח. מחול מחוספס, מאדמה גבשושית. זה מסלול האמת בעולם שיושב בחדר המתנה כמעט ששת אלפים שנה, מחכה לגאולה.
כבת אדם, אני משתדלת אותה השתדלות 😊. ובו זמנית ובלי סתירה, מודה על האמת; ניסים ונפלאות משמחים אותי, ישועות ורחמים מרחיבים את ליבי, חסד ואהבה מזכירים את קיומם בעולמנו הממתין. וזה לא משנה אם הם מתרחשים אצלנו או בבית אחר. טוב הוא טוב. אבסולוטי. וכל דרישת שלום ממנו משמחת ומרחיבה את הלב ומזכירה שיש מלך לעולם הזה, והוא אבא אוהב. והוא נתן, והוא נותן, והוא ייתן.
רוצות לתת לי משלוח מנות? אני אשמח. בבקשה, שתפנה ברגע של חסד שחוויתן, ביום של נס, בשמש שעברה עליכן.
כאן, למטה, יש אפשרות להגיב, לכתוב. באופן ציבורי או פרטי. מקבלת כל מתנה. בלי תנאים.
גם אני מקבלת עלי, בלי נדר, עד ראש חודש ניסן לפחות, לשתף בכל פיסת שמש שדופקת על הדלת שלי. נשחק חבילה עוברת. נעביר הלאה אור.
דבורי המהממת
כל מה שאת כותבת זה מעניין ומיוחד!
היי דבורי, איכשהו כל סופרת חדשה שאני נהנית מהכתיבה שלה, בסוף מתברר שהיא תלמידה שלך..
מתקרבת לקיצה של רשימת הקריאה שלי, שכללה החודש מספר ספרי עיון.
חיבוק. סיפוק.
אמונה ברוח האדם, ובכוח, ובאחריות, שניתנה לנו בציווי "ובחרת".
**
גם עלי לא עובר חודש בלי מספר ספרים שגרמו לאצבעותי לעקצץ ולהכנע, ולשלוף את הויזה. מזל שהאצבעות בד"כ נכנסות לחנוית יד שניה. לפחות.
אפשר לבקש את רשימת דיירי המדף שלכם? או למצער, האורחים החדשים?
**
חן חן.
רגע של חסד: לעצור הכל ולקרוא את דבורי ועל דבורי. מילים טובות שבאות מנפש גדולה ואור גדול יוצא מהן.
תודה רבה!
המילים שלך הן כבר מתנה….
ולמתנה ממני-
נפגשתי לפני תקופה עם בחור, פגישה שלישית בבאר שבע, (אני מב"ב) פגישה שכבר בתחילתה הבנתי שלא משנה עם מי, אבל איתו לא.
אחרי חמש שעות שמרטו אותי כהוגן, פיסה פיסה, הוא התחיל לסדר את חלקיי המעורבבים אחד לאחד לפי הא' ב' ואנכי משקיפה לראות מתי יבוא האוטובוס המתנדב שיקחני לביתי ומבצרי.
חצי שעה עברה ואנוכי מתחילה להבין טיבה של גלות, אורכה ומרירותה.
אוטובוס לת"א מגיע.
עליתי.
כן. ע ל י ת י.
מסתבר שלא רק שהוא לתל אביב, הוא גם מ-א-ס-ף…….
השמש עברה עליי.
הנהג ששמע את יעדי החליט לעצור את האוטובוס לבני ברק בשבילי, ובשביל זה הוא צעק על הסדרן ושאג על הנהג שיעיז לא להמתין…..
בסופו של ספור האוטובוס לב"ב המתין לי כמו ילד טוב באר שבע וממני נחסכה נסיעה ארוכה ארוכה, מפותלת ומיותרה….
(שעה וחמישים דקות במקום ארבע שעות לת"א!!!)
קרניים של בורא עולם, וטוב שרק הוא יכול לייצר.
לסופרת היקרה,
לכתוב אני פחות יודעת
אבל כן בוער לי לכתוב לך שאת כשרון פשוט נדיר והספרים שלך מיוחדים בקנה מידה עולמי!!!
את משלבת עומק ופשטות בצורה מרתקת ומלאת הומור ושנינות
לקרוא ספר שלך זה אחד הפינוקים שלי 🙂
(אגב היצירה הכי מופלאה שקראתי – שומרת השערים זה משו שאין עליו מילים לתאר…)
תמשיכי לשמח ולרגש אותנו !!
אחת שפשוט מרגישה את המילים הכתובות שלך…..