פעם-פעם נולדתי. זה קרה בליל שבת של שבט, ואני אמנם לא זוכרת כלום, אבל ההיגיון אומר שזה היה רגע מכונן בחיי.
שני עשורים פלוס עברו, ונולדתי עוד פעם.
ליל שבת של אלול. שתי שלהבות דולקות בקנדלברה, שתיים בחיקי. הלל טרם ירד משפתיים, וכבר קיבלתי שתי סיבות מדהימות לשיר אותו עוד פעם. לבכות מאושר, לא להפסיק, ב'מה אשיב להשם'. זה לא רגע אחד, אלה חיים שלמים. כל תגמולוהי עלי.
מאז הסיפור שלי ושל אלול הוא סיפור שכולו אהבה. אלול הוא קסם. כמו אימהות, הוא מכיל הכל, עושה את הבלתי אפשרי. אומר סוף, מבטיח התחלה. מלווה לדין, עוטף ברחמים גדולים.
ותמיד באלול אני מתרגשת, ותמיד הוא מחבק אותי, אמא. מזכיר לי כמה אני בת. בלתי אפשרי לי בלעדיו. השנה התרגשתי כפליים. מאמצע אב התחיל לדנדן אצלי הפעמון של אלול, הכין אותי לסף רגש גבוה. שתי הסיבות הכי מדהימות בעולם חגגו עשרים כשהדלקתי נרות שבת. כמו אז. ובבת אחת חוויתי עבר, התפללתי עתיד. חגגתי הווה. הייתי אמא, הייתי בת. שום רגע משני העשורים האלה לא היה קורה אלמלא אבא שלהן ושלי.
*
יום הולדת עשרים הוא יום הולדת שכולם מתנדבים לחגוג איתנו, רומזים באופן שאי אפשר להחמיץ שהגיע הזמן לחגוג בגדול, וקדימה. בעיקרון, יש הסכמה הדדית ביני ובין העולם, וויכוח פצפון על הדרך לאולם.
את, אהמ. נו, תראי בעצמך, מצביע העולם על הנתיב שלי, צר. תראי אותם, הוא מצביע על הכביש של הנורמלים. אוטוסטרדה רחבה, ישרה. ת ת פ ש ר י.
העורכות שלי תעדנה שאני סובלת מפוביית המילים החוזרות. אני לא מרשה להן להופיע בקטעים שאני כותבת, ויש בזה מעין עינוי הדין שדווקא באוזניי ולעיניי, המילה הזאת חוזרת בלי סוף. תתפשרי. תתפשרו. אתן צריכות להתפשר. כולם מתפשרים בסוף. את חייבת להבין, אחת כמוך. אין ברירה אלא ל ה ת פ ש ר.
*
פלשבק אישי מאד:
לפני שקיבלתי עלי את התפקיד של אמא בשידוכים, לפני שידעתי מה זה אומר בכלל, נסעתי להתייעץ עם אדם גדול. ישבתי אצלו וביקשתי הכוונה מה לחפש, כמה לתת, על מה להתפשר. כן, אני מודה, השאלה הזו עלתה על שפתיי, צרבה אותן. והוא אמר, בפשטות שרק אדם גדול מתברך בה: "על שום דבר". קצת לפני שנפרדנו הוא אמר: "תזכרי שהבנות שלך הן אל"ף-אל"ף, אל תסכימי להתפשר על סוג בי"ת".
והנהנתי בלהט. מה ידעתי אז.
ומאז אני שם, בזירה שרק אימהות כמוני מכירות: נלחמת על זכותי לזכור איזו מתנה קיבלתי.
*
אם מישהו היה בא ואומר לי: בחרי סעיף. אחד מני מיליון שאימהות מתחייבות להם. אחד שיאמר הכל, יתמצת מה היא אימהות.
זה הסעיף שהייתי בוחרת: לזכור שכל נשמה שקיבלנו לחיקנו היא אל"ף-אל"ף. להדוף את כל הקולות שמצקצקים מה מקובל, למה לא, איך נורמלי, כמה פחות. לשים בצד תבניות וציונים וסולם ומחנות. לתת מקום לאמת. והאמת היא שנורמלי ופלא לא הולכים ביחד…
ולא לשכוח, אף פעם, אין עוד פלא כפלא הזה. נדריי להשם אשלם. נגדה נא לכל עמו.
*
מדי קל להתבלבל כשמדברים על אלול ויום הדין המתקרב. להתכווץ מחרדה, כי אפילו דגים שבים.
כשאני חושבת על אלול, אני חושבת על ילדה אחת, נולדה פעם-פעם. כמו כל הילדים בעולם היא אל"ף-אל"ף. לא מושלמת. מה פתאום. יש לה רשימה שלמה כמה היא לא. אבל אל"ף-אל"ף, כי אין נשמות מסוג בי"ת. תחת כיסא הכבוד הן באות לעולם, כולן.
אלול הוא ד"ש חם מהמקום שממנו באנו. וכמו אמא הוא מזכיר לי: לא מתפשרת על קשרים אחרים שמציע העולם הזה. רוצה קשר עם המלך, רק איתו. זו עבודה, וזו דרך. הוא יצווה לי מלאכיו ואני אלך בה. לא מוותרת.
ואולי זו החמלה הכי גדולה שאלול חומל עלינו. לא מרשה לנו לשכוח מי אנחנו, כמה אנחנו שווים. למה אסור לנו, בשום פנים ואופן, ל ה ת פ ש ר.
מרגש…
מזל טוב!
דבורי, ריגשת. דמעות בעיניים… מחשבה חצופה חולפת בי אולי גם אני עצמי א. א. למרות שאני בעצם (במראה של העולם) פחות מת'…איזה מחשבה אלולית מדהימה…
בדיוק עמדתי היום בפני החלטה שהיה קל להחליט על הצד של היצר הרע. (להתפשר, כלשונך…) אבל אמרתי לעצמי גם סוג' ת' חייב לעשות מה שביכולתו. וגם פורק עול חייב לצום ביום כיפור אפילו שקשה לו כ"כ ומה זה שווה.
אבל את אומרת אחרת – אין בכלל כזה דבר סוג ת'. יש רק א' א' שלעולם הוא הנסיך האהוב של המלך. מרגש מאד מאד..
מעריכה אותך המון.
ריגשת אותי!!!!!
רציתי היום להתפשר על משהו מסוים, היצר הרע שלי אמר לי שמילא עברתי על זה הרבה אז מה יקרה עוד הפעם… ברוך ה' התגברתי ועכשיו שקראתי את התגובה שלך, הרגשתי שה' שולח לי סימן משמיים.
תמשיכי להיות חזקה!!!
ואת יותר מסוג א', את נלחמת לא לעשות אפילו שקשה לך. אין הרבה כמוך- שגם בתוך הנפילה עדיין נלחמים להישאר חזקים, להשאר עם אבא.
תזכרי שאבא שמח מכל התגברות הכי קטנה שלך, הוא וכל המלאכים מוחאים לך כפיים, מתפעלים ממך- הבת הצדיקה שמוותרת על הרצונות שלך בשביל אבא.
אני לא מכירה אותך אבל המילים שלך העלו לי דמעות בעיניים.
תודה לך!
דבר ראשון- מרגשת אותי האימהות שלך! מקנאה באימהות השופעת הזאת שמדנדנת…
שנזכה להיות שופעות אמהות וממילא לחוש אותה בנמשל.
דבר שני- מעיזה להגיב תגובה קצת פילוסופית:
מי יודע מה זה סוג ב' ומה זה א' א'? כ"כ הרבה פעמים שומעים אנשים שמקטלגים אנשים בסוג ב' והם אנשי זהב של א' א'. אם העולם קורה לזה להתפשר, שיערב לו… מפסיד!
אולי נתחיל לשים בצד את הקיטלוג של סוג א' וסוג ב' ונסתכל על עצמינו והעולם כא' א' כמו שכתבת באלולית כ"כ יפה בסוף?
ואם מקבילים את זה לנמשל אז לפעמים להתפשר על משהו שבעיני העולם נראה רוחניות סוג ב' ולנשמה שלך כרגע זה הכי א' א'!
מסכימה עם כל מילה!
מי שקוראת למשל את עלוני "אז נדבר" של הרב פולק רואה שהוא כותב הרבה על היותו נקרא בחור ישיבה סוג ב'… למשל כי למד בישיבה פחות נוצצת.
אולי אם נתחיל להסתכל על אנשים יותר על הפינימיות שלהם. להסתכל עליהם במבט רחב על המשך החיים ולא רק מה יגידו עכשיו, החיים שלנו היו יפים יותר. לא?
ברור!
צודקת במאה אחוז!
אם תאמיני שאת א' א' אוטמטית תראי איך כל יהודי הוא א' א'!
מנסיון…
נוגע מאוד… עד דמעות
אבל אנחנו יודעים בכלל מזה נקרא להתפשר?
מה שנקרא התפשרות לאחד יהיה מלכתחילה לשני וכן להיפך
מאחלת לבנותיך שיהיה להן את כל הטוב שבעולם ורק אבא שלכם-מלך העולם יודע מהו הטוב שלהן
שנזכה ונצליח להמליך עלינו את המלך….ולהרגיש…….
יש אנשים שהמודעות שלהם לעולם הפנימי היא גבוהה. מאוד. הם יודעים להסתכל על הקנקן כמשהו שמכיל בתוכו משהו לא ידוע שבלתי אפשרי לנסח במילים והוא מיוחד, ונדיר, ומרגש, ויכולים לחיות איתו חיים מלאים ועשירים עד מאה ועשרים. ודווקא אנשים כאלו, שיודעים להסתכל על פנימיות, יכולים וצריכים גם לכבד את הצרכים הפנימיים שלהם עצמם. ומשום המודעות לאותה פנימיות הם יגשו למה שנראה להם כראוי בעיניהם בלי לבדוק אם כל העולם מהנהן להם. והם ידעו גם למה לא לגשת, גם אם העולם החכם יצביע דווקא לשם, כי צריך, כן, מה לעשות, חייבים להתפשר.
ללכת על מה שטוב לנו גם אם הסביבה לא מתלהבת מזה- זו בגרות. זה פתח לחיי אושר.
להבחין תוך כדי גם למה לא לגשת, כי זה לא מתאים לנו- גם זו בגרות. ואמונה. כי אנחנו בנים וראויים לטוב מאיתו. אז מחכים לישועתו. באמונה.
ואו איזה יפה זה דבורי. אחד המיוחדים שלך.
הבלון כל כך מתאים. אימהות מיטיבה שכזו, עם כל כך הרבה אהבה אפשר להגיע לשמים.
הלוואי על כולנו לזכור תמיד.
דבורי,
המילים שלך נדירות! שאני קוראת את הספרים שלך אני מקנאה בבנות שלך, באמא שקיבלו…
אהבתי מאוד מה שהוספת בסוף! זה כל כך נכון.
לכל יהודי יש נשמה והנשמה היא חלק אלוקי- חלק מהקב"ה. ואנחנו יכולות לזלזל ביהודי? שהוא חלק מה'?
אם חושבים על זה באמת מגלים כמה לא הגיוני ואפילו נורא לחשוב על יהודי שהוא סוג ב' בגלל לבוש, מקום לימוד, משפחה ועוד.
הבעל שם טוב אמר שיהודים משולים לכוכבים. הכוכבים בעיניינו נראים קטנים, אבל באמת הם ענקיים. כך בני ישראל, בעיניינו הם יכולים להראות קטנים אבל באמת אי אפשר לדמיין את גודלם ועוצמתם.
תודה לך שעוררת את הנושא!
דבורי האלופה!!(מלש' אלף אלף…)
ממש התחברתי למילים שלך!
כי מהנסיון שלי כאמא (ממש צעירה…)
התמצות של אמהות היא למקד מבט רק בנשמה הפרטית שקיבלנו לידיים בלי לפזול לנשמות הסובבות אותה ולנשמות עם ישראל בכללי..
בטבע, כל ילד הוא קסם של אמא זה מציאות שה' ברא.
כשתינוק קורא לראשונה "אמא" אז אמא נמסה… גם אם הקריאה הראשונית והמופלאה הזו תגיע בגיל 3….
אבל כשאמא מגיל שנה תצמיד את ' קסם' לכל עקומה אפשרית אז תתעקם הנטיה הטבעית יתפוגג הקסם ואיתו ההרגשה הספונטנית שלה כלפי ההישגים והמעלות הייחודיות שלו..
אין ילד מאכזב יש אמא מאוכזבת. וכל אמא מאוכזבת שמה את הפיקדון האישי שלה בכף המאזניים – יותר או פחות נורמלי או לא וכו'….
ומה שאני לקחתי ממך דבורי היא פשוט לעצום עיניים וסגור אוזניים להיכנס אל המציאות הפרטית והמיוחדת שלי!
שם, בשקט לבד רחוק מהאוטוסטרדה של 'עקומת מה מקובל' הכל מושלם.