לילות של תשעת הימים

בחדר שלי המזגן הוא זכר לחורבן.

גזרתי עליו גלות ביום שעברתי מהדירה השכורה הקודמת לדירה השכורה הנוכחית. הוא עבר באי רצון, טפטף גז כל הדרך משם לכאן. עד שמיקמנו אותו בחדר החדש שלי, הוא כבר היה מרוקן. קרוב רחוק המליץ על מומחה למזגנים לא רשמי. קראתי לו. הוא בא, מילא מה שמילא, גבה מה שגבה, הלך. הפעלתי את המזגן אחרי לכתו. בום. כל החשמל בבית נפל. התקשרתי למומחה שיחזור מהר. הוא סירב, אמר מה שאמר, התנער איך שהתנער. קראתי למומחה אחר, הפעם רשמי. בא, בדק, בישר: "גברת, הלך המזגן. הגז שמילאו בו היה גז שלא מתאים למזגנים. כשהפעלת את המזגן, הגז הלא מתאים שרף את הקרביים של המזגן שלכם. את אולי מסתכלת על המזגן, רואה מזגן, אבל בעיקרון, זה גוש פלסטיק יפה שלא מסוגל יותר לעשות שום דבר".

בורכתי בקללה: אופטימיות שאין לה תמיד מקום בעולם הזה. היא סירבה לקבל את האבחנה של מר מומחה רשמי, התעקשה לקבל דיאגנוזה חוזרת. ביררתי על מומחים נוספים, קראתי להם, שילמתי. כולם אמרו אותו דבר במילים אחרות: הלך המזגן.

הייתי אחרי מעבר דירה, עייפה, מאובקת, עם חשבון ריק. והיה רק אייר. אמרתי: נשרוד.

לקראת סיוון קניתי מאוורר. הוא פיזר אוויר בחדר הלוהט (דרום-מזרח. דמיינו את השמש זוחלת על הקיר לכיוון השמיים בכל בוקר). הסתובב מעדנות מצד לצד. הייתי מאושרת. נאמתי על הדור שלנו, המפונק. רוכש מזגנים כשאפשר להסתדר עם מאוורר. בטח אפשר, עובדה. אני ההוכחה. בתמוז שתקתי. החום מחה ממני מילים בלי כיסוי, ייבש כל לחלוחית של אושר. באב הפסקתי לישון. נדדתי לסלון, למזגן המטרטר שנולד לפניי. דמיינתי שהוא עובד. חלמתי בהקיץ על בית אחר. צנוע. לא צריכה פנטהאוז או וילה. למי בכלל יש כוח לשטוף כל כך הרבה חדרים לפני שבת? רק שיהיו בו מזגנים. תקינים.

באייר הבא חידשתי את החוזה. פרקתי חלקים של מאוורר מקופסת קרטון, הרכבתי. לקחתי נשימה עמוקה, ביקשתי מריאותיי להתרחב, הבטחתי להן: יהיה טוב.

היה חם.

אני עדיין כאן. אייר תשפ"ב היה האייר הששה עשר שלי פה. הרבה סיבות הובילו אותי להישאר בדירה שמאתגרת אותי בכל עונות השנה, רובן אישיות, אז לא אכתוב עליהן. וממילא הן לא העניין.

כל שנה, כשמגיעים תשעת הימים, אני נופלת לאותו ריטואל. מוצאת את עצמי באותו צומת לוהט: לדלוף את עצמי עד אובדן חושים או לקום לסלון, להדליק מזגן, מחשב, להתחיל לעבוד? מה יותר נכון לי להיות בקיץ – מזיעה או מותשת?

העורכות והלקוחות אוהבות אותי בקיץ. אני שולחת חומרים בזמן, מקדמת פרויקטים. ככה זה כשאישה בוחרת בעייפות, לא שורדת את הגיהנום שנוטף עליה בחדר.

כל שנה, בתקופה הזאת, אני כועסת על האופטימיות שלי. שוב ושוב היא עובדת עלי, משכנעת אותי שזאת השנה האחרונה שלנו בדירה הנוכחית, שאין סיבה לקנות מזגן חדש לחדר, חבל על הכסף, על הלכלוך של ההתקנה. שוב ושוב היא מוחקת ממוחי לילות בלתי נסבלים, מזכירה לי מאוורר, אוויר, מוכרת לי חזיונות שווא שלי, שורדת הכל. גם שמש זוחלת על הקיר, חום מייבש כל לחלוחית של אושר.

כל שנה, בימים האלה ממש, אני חושבת על החורבן, על הגלות הזאת. איך התמקמנו בה. פרשנו מצעים רכים, מריחים כמו מרכך הכביסה החדש שלנו. פרחי בר. בישום עוצמתי. שמנו מנורת לילה. פיזרנו פיצ'יפקס יפים על השידה, תמונות על הקיר. הכל נראה מושלם. לא מרגיש ככה. ושום בחירה אישית אינה בחירה של אורים ותומים עוד. שינה מעולפת מחום, משמרות לילה מול מחשב שעבד כל היום – אף בחירה אינה מיטבית. ובכל בחירה יש גלות.

אני יכולה לכעוס על מר מומחה לא רשמי שרימה אותי, על החיים שכפו עלי להישאר דווקא פה, על הפגיעה באוזון. באשמתה המעלות מטפסות כל קיץ, מאתגרות יותר ויותר. אבל תשעת הימים. עת של אמת. לא באמת יכולה.

תשעת הימים הם לא רק אוסף של הלכות לא פשוטות ותעוקת לב שמרשה לנשום רק חלקית. הם זמן נדיר בשנה שבו אני מתקלפת קצת-קצת מחזיונות שווא, מתחושה שהכל בסדר ויש אוויר. לא, לא הכל בסדר. וברור, יש אוויר. כי גם בדין יש רחמים, ומלך עולם הוא אבא גם בגלות הזאת. רק בזכותו אני שורדת. שוכחת שיש חיים יפים יותר לחיות, שיש מציאות נעימה יותר שטרם פגשתי.

מסתכלת עכשיו על השמיים. הם מתחילים להתבהר. עוד לילה בלתי נסבל תכף יסתיים. אלוקים, אני מתפללת, תן לי לבכות. לצרוח שאני לא מסוגלת יותר. רוצה אור שבעת הימים, אוויר בטעם גאולה. הריאות שלי רעבות אליו. כל הזמן סותמת להן את התיאבון באוויר תוצרת מאוורר עלוב. אבל די, די. מהר אהוב כי בא מועד.