ימי האהבה

ביומן הווירטואלי של כל אישה, זה שקיים רק בראשה, יש שם לכל יום, ותואר לכל עת. חני זיסמן, חברה מוכשרת, טבעה בז'רגון שלי את המושג 'רשעון', כינוי מדויק ליום ראשון התשוש שקורע אותי משבת וקודש, זורק לחול ולבוץ. אבל גם בלי הכישרון של חני, הראש מסדר את ימי השנה תחת כותרות משנה: שישי ההיסטרי, שבועות המרגש, חורף לנפש, פורים אאוט, יום הולדת דאון.

חנוכה נמצא במקום הראשון ברשימת הימים הטובים. אני לא מגיעה אליו מפורקת פיזית כמו לסוכות ולפסח. אין לפניו מרתון עיתוני חגים או ספר חדש שהרגע יצא מהדפוס. הוא לא פורים שלוחץ עלי לייצר שמחה מייד אין הום. ולא שמחת תורה או שבועות שמתמקמים אוטומטית בעזרת גברים.

חנוכה הוא חג נינוח. הוא לא הופך את החיים, לא תובעני במטבח (זבשכ"ן אם החלטתן לטגן ח"י סוגי לביבות בכל ערב) ואני לא צריכה להתאמץ כדי למצוא בו את עצמי. גם אני חייבת בנר חנוכה. כמו כולם.

לכן הייתי מופתעת כשאתמול התחיל, והתברר לי מהר מאד שאין לו שום תוכניות להיות ערב חנוכה קלאסי. פיזית, הרגשתי לא במיטבי. וגם הזירה הרגשית דרשה תשומת לב. חטפתי זפטה אחרי זפטה אחרי זפטה. אף אחת מהן לא גמרה עלי. כולן ביחד עשו את העבודה. בצהריו של יום הייתה לי תחושה עמומה שאי שם, בעיר הזפטות, מודעות רחוב מפרסמות את השם והכתובת שלי, מציעות הסעות חינם לכל הזפטות באשר הן. לא לשכוח נבוט.

השמש שקעה. הבן של השכנים זייף בהתלהבות את 'הנרות הללו'. נדבקתי בעקשנות למחשב, העמדתי פנים שאני עובדת. לא עשיתי כלום. לא גררתי סולם למטבח, לא הורדתי את בית המנורה, לא פתחתי ארגז כלים כדי להוציא מברג, לא קילפתי ניילון נצמד מהזכוכיות, לא הרכבתי, לא הברקתי חנוכייה, לא הכנתי פתילות, לא מילאתי בשמן, לא הצעתי לבנות לתלות את הקישוטים המסורתיים של חנוכה שאני לא מוותרת עליהם למרות גילי המתקדם, כי אני אוהבת אותם, והם צבעוניים, ועושים לי חג. בדרך כלל.

לא הפעלתי מערכת, לא שמעתי שירים, לא שרתי בעצמי. לא קילפתי תפוחי אדמה, לא דפדפתי באוסף המתכונים העצום שלנו. לא הוצאתי משחק, לא הכרזתי על פעילות מיוחדת.

כוכבים נצצו בשמיים. המשכתי להתעלם מחנוכה, לבכות בגללו.

לא הבנתי מה עובר עלי. זה לא החנוכה הראשון שלי. כבר שבע עשרה שנים אני עושה את כל הרשימה המפורטת לעיל, ויותר, וזאת תמיד סיבה למסיבה. היו לי המון תירוצים למה אני מרגישה ככה, ואף אחד מהם לא התקבל על דעתי. את הלב שלי לא עניינה כהוא זה דעתו של הראש. הוא הרגיש מה שהרגיש. והעיניים, אף שרשמית הן שייכות למחוז של הראש, הלכו אחריו. התנהגו כאילו הן מכונת דמעות. אין הגבלה על כמות.

חברות יקרות שאלו מה שלומי, הזכירו שהן אוהבות אותי. מבטי חלף, מטושטש, על המילים שלהן. לא תפס. פתחתי דוא"ל חדש, כתבתי לשתי חברות קרובות מה שלומי. בכיתי בזמן שכתבתי את המייל. כי חנוכה. ואני איני. שתיהן היו. הקשיבו. אהבו.

אחת מהן שלחה לי אחרי כמה דקות את הקטע הבא:

"ולפעמים יהודי מדליק בביתו, ואין איש אתו שם. אבל הוא אז בבחינת כהן גדול, וביתו הוא קודש הקודשים, מלא מלאכים ושרפים, נשמות של צדיקים, בית מלא. וכולם נכנסים ומאירים בתוכו קדושה וטהרה…"

זה ציטוט מפיו של ר' צבי מאיר זילברברג. כל הזמן אני חושבת בציטוט הזה עלייך. יש לך בית… קדוש. ומי שלא מבין בזה, לא מבין בזה.

ובכל מקרה, לא כלתה רגל מן השוק, ואני אוהבת אותך!

מתפללת עלייך ועל חנוכה שמח שלך.

קראתי. בכיתי עוד פעם. הרגשתי שלא מגיעות לי המילים שלה, ובה בעת, הן היו שלי. גם את זה הרגשתי.

הבנות שלי באו לשאול מה קורה, בדקו את עיניי האדומות. שלחתי אותן לתלות את הקישוטים של חנוכה. לצלם את הסופגניות של 'גולדי'ס'. הורדתי את בית המנורה. התחלתי לבנות אותו. בבניין מולי כבר כבו החנוכיות.

"אני מצטערת שאני לא שמחה", אמרתי לבנות שלי. "אני רוצה להיות שמחה. בשבילכן, בשבילי. לא מצליחה. אתן יודעות שחנוכה הוא הפייבוריט שלי, ושתמיד היה פה חנוכה שמח". הן הסכימו, מהממות. "זה לא קורה עכשיו, אני מצטערת", אמרתי שוב. "אבל אני מנסה לנחם את עצמי שיש פה חנוכה מרגיש. ואף שאני מאחלת לכן שתמיד תהיינה לכן רק סיבות לשמוח, בואו נחשיב את היום הזה בתור דמי חנוכה שלי – שיעור לחיים. מותר לבכות עליהם. מותר לבכות בהם. ובלבד שנרשה לעצמנו להרגיש".

שיעור המבחן שלי לא נשף לתוכי רוממות רוח. לא טבלתי באושר טהור בזכותו. ולא קיבלתי תוספת שכר על 'משרת אם'. כן הפסקתי לבכות. רשמית, העיניים יצאו לחופשת חנוכה. הוראה היא מקצוע משתלם.

הלכנו להדליק נר ראשון של חנוכה. הייתה תפילה, היו שירים, היה משחק, היו סופגניות. והיה בסדר. לא מעבר.

שלוש אימהות חד הוריות, גדולות מהחיים באלף מידות, כתבו לי. סיפרו על החנוכה שלהן. אחת ביקשה שאשלח לה מילים חזקות. כמוני. גיחכתי במרירות מול המייל שלה. רותי שאלה איך אני מרגישה. עניתי בכנות שאני לא שמחה, ולא אור לי. עדיין לא.

אחר כך היה אמצע הלילה. במקלחת, רחוקה מהחנוכייה הדולקת, זמזמתי לעצמי פזמון שכתבתי לפני שנתיים לכבודן של נשים מדהימות שכיכבו בכתבת חנוכה תשע"ט.

עיניי שרפו. שוב.

*

כשהאתר היה עדיין רק אתר בנייה, כבר ידעתי שיופיע בו יומן. תכננתי לספר בו על המילים שאני כותבת, ואיפה הן פוגשות אותי, אישית.

ערב נר שני של חנוכה אני מניחה בו מילים לא שלי. מילים ששלחו לי חברות יקרות: חנה, רותי, שולמית, חני, מעיין, רותי (לא התבלבלתי, בורכתי בשתי 'רותי'), נחמי, מרים, אביטל, שפרה, שירה, אורית. הן שמו בצד את המילים שלי. לא פנו אלי, הסופרת. פנו אלי, נשמה. כתבו מילים חמות שנולדו רק כדי לחבק אישה אחת, לא שלמה.

לא הרגשתי אתמול שהמילים שלהן מדליקות בי אור. כשחשבתי על הדימוי שאנחנו אוהבות לשחוק – 'אור קטן שמנצח חושך גדול', חשבתי עליו בנימה לא מאמינה. לא הרגשתי שהמילים שלהן מחלחלות לתוכי, מציתות בי אש. הרגשתי עצובה. רק באמצע הלילה, כשבני ברק התכסתה בחושך מוחלט, הבנתי שדמיינתי תמונה לא נכונה, דרמטית נורא: חדר חשוך. נר נכנס פנימה, מניס לילה. מה הפלא שזרקתי את התמונה המפונטזת הזו לפח הקלישאות?

במציאות הפחות פוטוגנית חדר חשוך הוא חדר חשוך. נרות לא נוטים להיכנס אליו. גם לנרות יש טקט. הם מהבהבים במסדרון הסמוך. החדר ממשיך להיות חשוך, אבל החושך סמיך פחות. האישונים מתרחבים. מזהים פתאום את האופק. המוח מותח קו בין צללית לעצם. זה לא צל של קטקומבה, זאת ערמת הכביסה שלי. זה לא בור שחור, זאת המיטה שלי. ואף שערמת כביסה ומיטה שטרם הגעתי אליה אינן ראויות לצל"ש מיוחד, הן החיים. אני יכולה לנשום עוד פעם. אני רוצה.

זה קרה בזכותן, בזכות כל אלה שקראתי בשמן לפני כמה פסקאות. אני מודה, זה לא היה מחזה ראוי למחיאות כף סוערות. לא התלקחתי בבת אחת באש של קודש. הייתי יותר הפך החבוט, הקטן. הפולני. נשאר בחושך. לבד. אבל הן היו השמן שמילא אותי. טיפה של אכפתיות. ועוד אחת. ושלישית. ונוספת.

ונדלקתי.

תודה לכל מי שעומדת במסדרון. לכל מי שזוכרת שמכת חושך מכה גם בכסלו לפעמים. לכל מי שהיא אור.

*

והוא ציווה:

הדליקי נרותייך

גם כשלא אוסיף לך,

גם כשיכאב ה'אין'

נר אחד הוא למאה

ודמעותייך – קודש הן