"אני יכולה לפרוש לפנסיה מוקדמת", הודעתי לבנותיי יומיים אחרי הפוסט הקודם. "פיצחתי את סוד האושר הגדול, ואני מתכוונת לרשום עליו פטנט. סוף סוף גיליתי איך אישה יכולה לחמוק מדיכאון יומולדת – היא רק צריכה להודיע על תחרות כתיבה לכבוד יום הולדתה".
הן נזעקו והבטחתי לא לפרוש. בכל מקרה, לא התכוונתי. לא יודעת איך לנשום בלי מילים. מתפללת לא לדעת. ובכל מקרה ב', הפטנט שלי דורש שדרוג ומבחני מציאות נוספים. הוא עובד לסירוגין.
אבל זאת באמת הייתה מתנה שנתתי לעצמי בלי להתכוון. ואולי לא נכון לכתוב שאני נתתי אותה, כי אני רק פתחתי את הדלת. אתן נכנסתן. הכנסתן סיפורים. המתנה המועדפת עלי בעולם. הוספתן ברכות ואיחולים בסך שעולה על מניין שנותיי. (שמרתי הכל, רק מעדכנת. למקרה שמישהי מכן תמחזר בשנה הבאה את הברכה שכתבה לי :)).
תודה לכל אחת שכיבדה אותי בזמנה, במילותיה. בעזרת השם ורק בכוחו, אכריז על הזוכה אחרי שבת. צריכה תפילה הגונה מול הנרות ושקט טוב בטרם אחליט. בינתיים, מוזמנות לקרוא ולהתרשם מהסיפורים שהגיעו לתחרות. לא שמה פה סיפורים שביקשו חיסיון. מכבדת. מודה עליהם, על האמון. מובטח להם מקום של כבוד בליבי. לצערי, ממדרת גם את הסיפורים שחרגו מכללי התחרות ושפעו מילים. מניסיון, יודעת כמה קשה לעצור מילים, כמה אסור לפעמים. אבל התחרות הזאת, ספציפית, ביקשה 'ארבעים מילים בלבד'. אז אלה הסיפורים שיופיעו מיד אחרי הפיסקה הבאה. ארבעים מילים בלבד. מאה אחוז יופי.
עוד שתי הקדמות קטנטנות אבל חשובות:
1. הסיפורים מופיעים לפי סדר הא"ב. בשתי קטגוריות. תכף תראינה. מיקום הסיפור בפוסט לא אומר עליו כלום. הוא רק חושף את האות הראשונה בשמה של הכותבת.
2. כל הזכויות שמורות לכותבות הסיפורים. אין להשתמש בכל דרך שהיא בסיפורים או בחלקם, ללא רשותה המפורשת של היוצרת.
קודם כל, כפיים ליוצרות שהסכימו לפרסם בשמותיהן המלאים. תודה שאתן מביאות אתי גאולה לעולם.
גם הסיפורים שלהן מופיעים לפי סדר א"ב:
אביטל רביבו / סיפור אמיתי
ביום הולדתי לא רציתי להיות בדיכאון.
הלכתי להתנדב בגריאטרית.
רחל ואקנין לא הגיבה, לא הבינה, רק שכבה מיוסרת.
לא ידעתי מי היא ומאיפה. האכלתי, ניחמתי, שרתי.
כשהייתי בת שלושים ושש ושלושה ימים, ראיתי מודעת אבל: רחל ואקנין, בשיבה טובה.
הדס מלכה / דמה בנתינה
"אני הולך". הביט לצדדים, כדרור המלקט פירורים בחשש. "אל החבר'ה…"
טובה החרישה. התייפחה בתפילת אם, שיחזור.
יום אחד שב. הדלת נטרקה מאחוריו עם הרוח, הודפת אותו פנימה.
שפתיה של אימא, שנחרטו כסמיילי הפוך, חייכו לכבודו.
ושתיקתה לא רעמה 'אמרתי לך'.
חיה רוט
מקס נולד בפלורידה. ילד של גלים.
אכל, שתה, קרא, למד, גלש, שחה באוקיינוס האינסופי.
יום לפני יום הולדתו ה-18 לקחו אותו הגלים בתאונה מצערת.
לצוותי ההצלה לא נשאר,
אלא לקבוע את מותו.
הוא נקבר בפלורידה,
על שפת האוקיינוס,
ילד הים.
חני זיסמן
ביום בו נולדה מת אביה.
בחגיגות השלוש נתפסו שערותיה באש. חצי שנה הסתובבה חרוכה.
במסיבת בת המצווה ירד שלג ואיש לא הופיע.
כשמלאו לה עשרים מצאה את שאהבה נפשה, שלא אהב אותה. שעזב.
בכל שנה בחורף היא מחכה סקרנית.
היומיומולדת.
ליבי קליין
"תתפללי עליי". ביקשתי. יודעת שבכוח החברות נבראות תפילות, ובכוח התפילות נבראות מילים.
"נתפלל אחת על השנייה". הצעת. והמתפללת על חברתה נענית תחילה.
נעניתי.
נענו תפילותייך עליי ותפילותיי עלייך. מילים זרמו, שצפו וקצפו.
תודה, דבורי.
תודה להשם, בורא המילים, החברות, והתפילה.
מושקא קליינמן
הוא נולד בפולין למשפחה מיוחסת. השתדל להיות פרי טוב לשורשים שלו. בתאי הגזים נכרת העץ. הוא נותר לבד, אבל נותר. עלה ארצה והקים דור. עכשיו הם עומדים צפופים סביב קברו, כל עץ המשפחה. מציינים יארצייט לשורש איתן. מקווים ללכת בדרכו.
מירי ירום / תמימי דרך
עיניים חודרות, כאב. אי-אמון. עשרים וחמש שנים והתגברויות ויהודים ענקים, מנודים לכפר מרוחק. לא זיהו את היהודי שבו, תחת העפר.
כל רוסיה תעיד לילות ששרדתי בשביל משפחה.
ואין.
שברים.
ורק אחד, מחכה לתת כבוד למעלה, לכבר-לא-ילדים יהודים. יודע.
אבא גאה.
ובמעבר למחלקת הסמויות:
(המחלקה הזאת התקילה אותי קלות, כי לא ידעתי כיצד לשמור על פרטיותה של הכותבת, ובו זמנית לבדל בינה לבין כותבת אחרת שעונה על אותו שם פרטי. נכון לרגע זה, עדיין לא יודעת. לפעמים שמות משפחה הם אפקטיביים…)
אביטל / בית בינה
אשת אברך. אם לתשעה. מנהלת אגף במשרד הבריאות.
בינה כבר קרובה לראש הסולם כשהיא מגלה רגל רעועה.
היא טיפוס אמיץ. שוקלת להמשיך לטפס.
ספר טוב נוגע לה בלב והיא עוצרת. יורדת. מייצבת.
מטפסת מחדש. מחזקת בכל שלב את הרגלים. בונה.
אביטל / אחת ויחידה
חמש בנות היו לה ויחידה אחת, עשרים ושבעה מטרים רבועים.
מאנה לכספי צדקה. סירבה לפריפריה.
התאמנה בסודוקו. שיבצה סדרי שינה וקימה, זמני בישול וניקיון.
מישהו סידר לה משרת אם בית בפנימייה.
זכתה משפחתה בבית. זכה מישהו במעלה שאין למעלה ממנה.
אביטל / לו יהי
אורית קנתה מתנות לעצמה. "מצוין, שנינו מרוצים", חשב תמיד בעלה.
יום אחד שמע אותה אומרת לחברתה "הלואי שביום הולדתי אקבל מתנה".
ביום הולדתה דפק שליח והביא מתנה. על הפתק הלבבי הייתה חתומה החברה.
אורית התאכזבה ואז הגיע שליח נוסף.
אפרת
מתחשק לו לקרוע את המפה. חייב אותה.
נשען על האת הנעוצה באדמה.
קר. חושך.
נמאס לו לחפש אוצרות. רוצה הביתה. רוצה שולחן, תה רותח וילד שימשוך בחולצה.
לא רוצה להיות עשיר.
רוצה, כמו בסיפור הידוע, לגלות את האוצר בתנור.
בבית.
אפרת
אחרי הבלגן הגדול נשארו רק שניהם.
היא ובצלאל.
בצלאל שתק.
בדממה סידר את הכיסאות סביב השולחן. בדממה הכניס את השאריות למקרר.
והיא, היא רק רצתה רעש. קצת.
גררה כיסא בקול, פתחה את הברז במטבח, לחשה לעצמה.
הזמינה אורחים למחר.
אפרת
חמישה עשר מטר דרומה. שתי יריות.
קדימה. בום.
דם משפריץ מהברך. אדום.
ימינה, כוונת. ירייה בודדת.
כאב חד. אבוד.
ממשש את הקרחת, אין כומתה.
אלוקים שומע תמיד, לא?
"אלוקים," הוא נושף, "רק עכשיו, טוב?"
בום.
שקט.
אפרת
קפה שחור. ארבעה כסאות. חמישה אנשים צועקים.
ארנטרוי לא מוכן לשמוע, קליין בעד.
"מתנגד." טויבר.
"חייבים." מישהו דופק על השולחן. כוס אחת נשפכת.
"צריך לסכם." מנסה כהן מקצה השולחן. "תחליטו כבר."
בסוף נפלה ההחלטה.
אז הרימו אותה.
אפרת
שלוש דקות.
התקתוק מכיוון החבילה מרגיז אותה.
טיק. טק. טיק. טק.
שתי דקות.
טיק. טק. טיק. טק.
ויש בעגלה תינוק. קטן. עם כובע פונפון.
דקה. אחת.
אין ברירה. אין.
קורעת את העטיפה. זורקת את המנגנון לאשפה.
מחפשת שעון אחר.
אפרת
קטנטונת, חלומית ורדומה, הייתה הקופסא האדומה. דימיתי נסיכה ענוגה טמונה, מציצה.
בטוחני שמלך מרוקו היה מנכסה, לו ראה וחמד.
קבלתיה בירושה, כשסבתא נפטרה.
בלויה. מהוהה, מעוררת זיכרונות, שבה אלי.
שאפתי ניחוח, נשאבתי לפתוח.
ובתוכה, הוכחה:
"גם לי, הקטנה, יש מקום".
אפרת
רכושנו העצום צלל במצולות בין לילה. הווילה על גדות הים. הסירה הפרטית. מותרות שהחליקו הרבה מהמורות. האמנו בהן.
לו היו לנו פרדסים, עוד היינו נחשבים לגיבורי כוח.
בעלי שמט ראשון. נשם עמוק והתחיל להרפות.
ואני אחריו, מבוהלת וחרדה ומחליטה להתרפאות.
אפרת
אלף ואחת פעמים חיכה לי מלאך המוות. בסבלנות חיכה. דילג איתי מאושוויץ לבירקנאו. ליווני בצעדת המוות. פקח עליי אלף עיניים מזרות אימה,
ולא עשה מאומה.
המתין שבעים שנה, ושוב הופיע. חיננתי לחנינה. נלחמתי.
שאל: וכי למה מתנה?
עניתי: על ההמתנה.
אפרת
אירוסין מזהב. כסף ופרחים ורהב. צלחת משתברת לאלפי רסיסים. כמו ליבי.
אני בת עשרים וחצי. באירוסין. של אחותי הגדולה. הכל זהב.
והסכרת שהתגלתה, לוחשת על תקופת נחושת—-
מסבה מבט, אבא לצידי. מדווח על מוצע. שידוך. אור.
ויש חתונה.
פניי – אמונה.
אתי
"לאן אתה הולך, מוחמד?" שאלתי נרגז. הקיר באמצע צביעה!
"התקשרו אלי מהבית לבוא לבית חולים". ענה.
"מה קרה?" ביררתי.
"לא אומרים". הוא נפנף אותי.
"מישו חולה?"
"אמא קצת חולה". ענה.
"בן דוד שלי נפל מהחמור". עדכן בהמשך. "כל החמולה נסעה".
דבורי / סיפור חיי
הגחתי לאוויר העולם בקול צרחה דקה. תמה, מה זה ועל מה זה.
נער הייתי, גם בגרתי. זזתי קצת, לפה, לשם. הספקתי עוד דבר או שניים, קצת הצלחתי, קצת לא. קצת הרווחתי, קצת לא. אספתי תובנות.
גם זקנתי, שמע ישראל. סוף.
חוי
בת חמש, יפהפייה וחכמה. שובת לב. בגן הייתה נוחה וממושמעת. בבית הייתי אני ממושמעת אליה, וכשלא, ידעה היטב ללמדני לקח. עונש. כשחשבתי עליה במונח הזה לראשונה, הספיקה הטלטלה כדי לערוך אתחול. אצלי בראש. בלב. בלי שינוי חיצוני. השאר קרה לבד.
חיה
את בשדה, ואין בך צעקה.
אין בך כלום. את כלום. מתה.
בירוק שמסביבך קברים קברים. ובזעזוע את מזהה שמות. אלה שהפכו לקרח, אלה שהלב שלהן ממשיך לפעום והן כבר לא חיות.
בלהט לא שלך את סוגרת עיניים לטירוף שמולך. וצועקת—
חיה
ואלו היו המילים שרשמתי לעצמי אחרי שנפרדנו. תודה, תודה ד' שאני מתרגשת משקיעה, שעלה קטן בצד הדרך משמח אותי. ששפריץ של בושם יכול לעשות לי מצב רוח.
לא רוצה לדמיין כמה חשוך זה יכול להיות. יודעת ובוחרת. כל יום מחדש.
חני
"ביקשת סיפור" ליאה אומרת.
מלי מתנערת, מחייכת.
"בעשר מילים? יוני, אח קטן וז"ל. תהל, חברה מהרחוב. רחוב. סיגריה."
"יש לך עוד מילה" צוחקת מלי.
"מלי ובית ביפו וחיבוק."
"חרגת מהמותר. והסיפור הוא את. ילדונת" דומעת אישה. "שהיית. שתהיי. נשמה ועולם".
יהודית
היא לא רוצה לחזור, לשחזר פיסת חיים.
ובכל זאת- ממשיכה לנסות, לפרוץ דרך לעט, למילים.
עדיין נכנעת לפחד מעיניים זרות, פולשות, שפתחו, וקראו, שפכו דם נקי לפני שמונה שנים.
רושמת רק ניצחון קטן.
כמה עמודים במחברת סגולה, חדשה, ושלושה עטים.
ל.א.
תמיד ביקשו ממני לדבר יותר בשקט. עד שהגיעה הקורונה, ואנוכי, הצעיר שבחבורה, שחגיגת הבר מצוה שלי התקיימה בשלהי הגל הראשון במרחב הפתוח, נתבקשתי לעבור לפני התיבה. קולי נישא ברמה, ונשמע היטב בחוצות, בחצרות ובמרפסות. זכיתי לכבד את ד' מגרוני.
ללי
מירי תאפר מחר את ילדי הגן במיקי מאוס. את החזרות היא עושה עכשיו עלי.
מאפרת בהתלהבות בצבעים עליזים.
עד שמנגינות מהכנסת ספר תורה מצטלצלות.
אני יוצאת לרחוב להשתתף בחגיגה, ופוגשת את השכנה שאומרת לי בתדהמה:
"יפה שזכרת שר"ח אדר עכשיו".
מלכי
מהערב האומלל נשאר העקב. גבוה. חגיגי. חומק לבית עטוף תוגה, שרוי אכזבה.
עוד שידוך נפל. האיכר שתתלה מחר בכיתה משקיף עליה משדהו המושבת.
גבורתו השותקת, השומטת, תהיה לתלמידותיה לסמל.
ואולי, אולי גם לה. והשידוכים? גילי מרפה, מתנערת מדאגה. שמיטה. גאולה.
מלכי
פעילי האליאנס היו נחמדים. וזהו. בשורתם דווקא גרמה לסימי לרעוד.
ה-מ-ל-ג-ה!!
בית הספר באגדיר קרץ לה באלף אורות וחשק. אח. מלגת מחוננות……
אבא שמע, ליטף במבטו ואמר- לטובתך סימי, לא.
האכזבה שטפה את סימי בגלים עכורים. מתנערת מהם, מצייתת. בוחרת.
מעיין
אחרי שהדרקון שלה זכה בפרס הראשון בתחרות, היא לא הרגישה שמחה כמו שציפתה. קשרו לו סרט כחול על הרגל והוא נראה די מרוצה. הוא תמיד אהב תשומת לב. אבל היא הפכה, פתאום, לאישה שגידלה דרקון שזכה בפרס הראשון. וזה הכל.
נועה
"אני מסכנה?" מבררת עם הניה אחרי הקאת החדשות;
אחרי שהשמים נפלו עלי ופרקתי את הפחד.
"לא" היא משוכנעת.
"אז מה, מפונקת?"
"ממש לא." הניה מכירה יותר מתחנה ושתים במסע שלי.
"מתמודדת." ככה. מחתימה אותי, מְשַלַחַת הלאה.
והסוף הטוב?
לעתיד לבוא.
נחמה
חשבתי שאחרי החתונה זה ישתנה. הייתי בטוחה שהבית המבריק וניחוחות המטבח יתהפכו משנואי-לאהובי. אבל זה לא מה שקרה.
וכל פעם שהסיר הביט בי בעליבות, הסתכלתי על התמונה של הכלה הזורחת, בעיניה המבטיחות לי -שעם כל זאת אני "עקרת הבית".
נעמי
"אילנה, אילנה" לעגה החברה התורנית "שמעת מה קרה ברעננה? נדרסה שם בננה!"
כעסתי על הוריי. מה חטאתי בכך שנולדתי בראש השנה לאילנות?
*
"מזל טוב אילנוש!" אמי הנרגשת מניחה בידיי תינוקת בשעה הראשונה לחייה "ו…יומולדת שמח!"
ט"ו בשבט היום. חג לאילנות.
עדינה
התמדה נדמתה לה כמכשפה זקנה, יריבה ותיקה ומלאת טינה, ובאינה, אין משרה ולא חתונה, לא שורדת עונה, איך תחשוב על שנה ראשונה, ניסתה 40 יום בכותל כאופציה אחרונה, ביום ה-39 ניצתה התובנה, עוד לא נושעה מיגונה, אך נפרדה ממידה מגונה.
עדינה / יש שבונה עולמו בשעה
סופה סערה בתוכה ופרפרים קיפצו בה בעליזות, חודשים של התלבטות ותהיה התקפלו אל שטיח Welcome סתמי ואגרטל מלאכותי כתמתם, דפיקה והיא בפנים, מסיטה כורסא, מתיישבת. מולה אישה, חיוך מקשיב, מבין. שואלת- היא עונה, מספרת, ארבעים דקות חולפות, עולם חדש נבנה.
רבקה
"תעלה לאוטו", הוא אמר לי.
התיישבתי בחשש מה,
משהו במראה שלו החשיד.
נסענו כדקה,
הוא עצר בצד, מביט בעיניי ובקול מתכתי הוא פונה אלי: "פתח את הדלת!"
נחרדתי, קפאתי.
מבטו לפתע התרכך,
"אנא קח את שקית האשפה
והשלך שם לפח".
רחל
התנדבתי לקחת את השישייה של טובה לבית החולים, לראות את התינוק החדש.
שימי הצטרף בפנים חמוצות. שש שנים שהוא מחכה לאח קטן, לבד.
באמצע הכביש אסתי נפלה. שימי דחף אותה.
"קנית את הילדים בהכל בשקל?" שאלה אותי עוברת אורח צדקנית.
רחלי
עוגן שוקי באוסטרליה. בנימין וסערתו במירון. לבד. את פסי עדכן שיחזור למחרת והילדים הלכו לישון בלעדיו. כמותו בילדות…
ובשקט מתהווים בו החרדה, האשמה והריצוי למשהו חדש, רוגע, מאפשר…
הלילה מעניק בנימין מתנה לעולם. היכולת לשוב, להיות נוכח ממרחק. קיומו הבטוח.
שירה
ארבעים מילים כמה זה? זה בערך כמו לכתוב מתכון בשלושה רכיבים אני רק מתחילה שורה וכבר הגעתי לעשרים אז את אומרת ארבעים, חכי חכי אני דווקא אלופה בתמצות רעיונות וזיקוק מחשבות לנקודה אחת קטנה שמסבירה שמעט זה יותר. זהו, נגמר.
שירה / סיפור אמיתי
והיה גם את שלמה הגנב שהיה מגיח בחופשות שלו מהכלא. גברת לאה, יש לך משהו בשבילי? תמיד היה לה משהו בשבילו. פעם אחת הוא הרים סכין שראה על השיש וגברת לאה כמעט מתה. והוא המשיך לבוא. אבל עכשיו כבר לא.
שירה
היא תמיד חיפשה את אחותה התאומה. בכל מקום בו דרכה מצאה חלקיקים ופיסות חפיפה אבודות. ניסתה להיאחז בקסם הזה. אבל קסם תמיד מתפוגג עם הזמן. יום אחד היא מצאה נקודה שנתנה לה סימן קריאה. אבל היא הפכה לשלוש נקודות. התפזרה.
שירה
כל הימים התהלכה רעבה. לא רצתה לאכול בלעדיו. היא הפכה נפוחה מרוב רעב. בלית ברירה הכניסה משהו לפה. לשבת לאכול באמת? היא תחכה. חיכתה ככה יום יומיים שלושה. עוד לא התייאשה אבל את האמת, היא אף פעם באמת לא אכלה.
שירה
ויום אחד ראיתי כוכב. הוא קרץ ונצנץ באלף גוונים. הוא הקסים והפעים אותי עם אבקת כוכבים. רציתי כל כך לגעת בקסם. לרוץ לחבק ולתת לו את כל הזרחנים שיש לי בכיסים. והרמתי עיניים. הכי קרוב לשמים. ראיתי נצנוץ של מטוס.
שירה
את אורו של הירח לא הכרתי כלל. אמא תמיד אמרה "כשהחמה שוקעת מגיפים"
וככה גדלנו. עם השמש.
לילה אחד אמא קמה ונתנה לי יד, פערה את הדלת הסגורה ואמרה:
"תראי יקרה, כשהאור פנה, החשיכה התעננה, שלחה במתנה, פס של לְבָנָה".
שירה
שלום, כאן הטעם, הריח והצבע. אנו מקימים מחאה על שלקחו לנו את הדברים החשובים ותקעו אותנו מול קופסאות מהבהבות. נפגש בשתיים בשדה הכלניות ונצעד בגשם אל שיח החמציצים שבקצה השכונה. נמשיך אל החוף ונקנח באבטיח עם גרעינים. לא להביא פלאפונים.
שירה
תמיד היא צדקה. לא הייתה לה טעות אחת מימיה. אפילו במתמטיקה 99 היה טעות של המורה. היא הוכיחה לה. ויום אחת היא מצאה את עצמה בצד הלא נכון של החיים ולא היה לה סרגל למדוד את השגגות. אז היא התחילה.
שירה
בארץ המראות הקסומות חיו הפנדאים. בכל פעם כשהסתכלו במראה הם ראו שחור ולבן בלבד. ושום יצור לא יצא מבלי להסתכל במראה. יום אחד, הייתה רעידת אדמה וכל המראות התנפצו. אז הם בכו. אחר כך התחילו לראות את העולם בצבעים מדהימים.
שירה
אי שם בארץ הטל היו רק אנשים יפים.
לכל אחד היה אפון ישר ושפתיים משורטטות.
יום אחד נולד להם אחד מכוער.
והאנשים היפים לא ידעו מה לעשות.
אז האנשים היפים שלחו אותו לארץ אחרת.
שם הוא היה יפה. הכי יפה.
שירי
There was a watermark on her napkins. RJ. One day she ran away. her napkins Vanished. She left pieces of her life written on those napkins wherever she visited. The last one found in her attic under Grandma's survival uniform.
שירי
'עץ הלבבות האדומים' עמד מולה. אך שום לבבות לא נראו בו. התעפשו זה מכבר לעיסה בוצית למרגלותיו.
"כמוני כמוך, אחי!" משקות דמעותיה את הגזע הסדוק. וציפור יחידה מקוננת על ענף, מספרת שהשרף כבר עלה. זה יגיע. רק עוד קצת לחכות…
שרה
על במת ליבי, על מרפסות עליותיו, במרתפי חדריו. שם נחשף סיפורי לראשונה, הומחז, והוצג לראווה, שם הבין שהוא סיפור.
סיפור על כבלים שאוסרים את הנשמה, ועל שאול שרק הנפש יודעת.
סיפור על רוח ששחררה את עצמה ועל נפש שיצאה לחופשי.
שרה'לה
בלילה ילדה דומעת לוחשת שבועה לכרית:
אני תמיד אחבק את הילדים שלי! תמיד! גם כשהמורה שלהם תתקשר בערב 'לדבר'…
בחדר ליד, אמא שלה אוספת מהרצפה שברים של שבועה ישנה. היא לא בוכה בכלל.
אין לה זמן.
היא מכוונת שעון לשש.
ת'
טליה מסתכלת על יאיר הבוהה בנקודה עלומה ומתכווצת. כמה התאמצה להשיג אישור לסייעת צמודה. "לא מספיק נכה". תשובה פרדוקסלית להפליא.
נאנחת עמוק.
אחרי הדמעות מדגישה בזרחן משפט על המקרר-
כשנדמה שהכול פועל נגדכם – תזכרו שמטוס ממריא נגד הרוח, ולא לצדה.
תמר
כמו שור
היא זעמה וכעסה
וצרחה ושרקה
ורקעה ברגליים האחוריות
ויצאו ממנה חול וענן של עשן
עמדתי מולה מבועתת
מסתכלת בחרדה לעיניה הבורקות
למה ועל מה יצא הקצף
שואלת את עצמי ואותה
אני שותקת
כי פתאום ראיתי בידי
רצועה אדומה.
חבל מאד שראיתי את זה רק עכשיו 🙁
אבל אשמח לשתף במה שכתבתי:
זהו שיר על איש
שלכתוב לא ידע
אבל סופות ורעמים בתוכו
היה
הרבה היה.
ולא
כבר לא יכל
כי ליבו היה כבר צר
מלהכיל את כל הכל
ונפשו כמהה
ורוחו גוועה
וחיפש
כל כך
חיפש
אך עדיין לא מצא.