חמה על ראש האילנות / סיפור חג

נעילה.

עומדת במטבח, מועכת בשר טחון לתוך בצק, ונעילה עולה בה פתאום. תמכתי יתדותיי בשלוש עשרה תיבות. ובשערי דמעות כי לא נשלבות.

סוגרת כיסונים, מזלג חורץ בהם שיניים, ונעילה מתרפקת על קרביה, מלטפת את כל הפצעים שפערה בה השנה האחרונה. יהיה רצון מלפניך שומע קול בכיות.

מקפיצה לסיר המרק, שמה מכסה, מגבירה את האש, שוטפת ידיים. ותחת הזרם, חזק ורועש, קולחת בה שקיקה חדשה; נעילה. שתשים דמעותינו בנאדך להיות.

"אלחנן, אני רוצה להיות ב'נעילה' השנה". יוצאת מהמטבח. אש מאחוריה. איש לפניה. הוא נושא אליה עיניים תוהות. מקשיב.

"אני לא יודעת להסביר למה". מדגדג בה סוד, לא יודעת למה. "אבל אני מוכרחה ללכת לבית הכנסת השנה, לנעילה".

"איך תעשי את זה?" תמיד הוא כזה. פרקטי, שקול. חושב קדימה.

היא לועסת אגודל, מהרהרת ב'איך' שלו. יודעת מה היא רוצה. לא יודעת למה. אבל תכף תדע איך. חייבת לדעת.

"אולי אבקש מהבת של סגל לבוא ולשמור על הילדים?" היא מהססת בקול. ולשמור על רחלי, שרצה וקופצת, דוהרת מחדר לחדר, מתגלגלת ממיטה לרצפה, ומשיש לשולחן. ילדת כספית שלהם.

"אולי אבקש גם מאחותה?" היא ממשיכה להסס. "אשלם לשתיהן. אני ממש רוצה להתפלל נעילה. ובבית זה בלתי אפשרי". צל עובר על פניו. זה בלתי אפשרי. והוא בעל הבית.

"רק… רק תוודאי שהן לא…" שעות לאחר מכן, כשהסיר כבר קר, הוא מכחכח בגרונו, מבקש 'רק' ו'לא'.

מתחמצת לשונה, מלח על מיתרי קולה, כשהיא מבטיחה: "אל תדאג, הן לא תבקשנה מדי הרבה כסף. אני מכירה אותן. ילדות טובות".

אלחנן מחייך. חיוך כואב, מבויש. וסליחה מרצדת על שפתיו, על רק ולא.

מחייכת בחזרה. חיוך כואב, מבויש. הולכת לגהץ את הקיטל. ונעילה מהמהמת בה.

זאת הסיבה שהיא צריכה אותה, משתוקקת לה עד כאב. בגלל הרק והלא, ולא רק. איזו שנה עברה עליהם, ריבונו של עולם. ואיך לא צלחה אותה.

לחייה סמוקות בגלל האדים שנודפים מהקיטל. בגלל הבושה. כי הוא יודע, ריבונו של עולם, הוא יודע. איך לא.

לא הייתה קרובה אליו, וחבוקה בו, כמו שמצהירות כל הנשים הצדיקות, המתמודדות. לא הייתה צדיקה בכלל. ובכל פעם שנדרשה להתמודד, בכתה, או צעקה, ורחקה.

וזה המחיר הכי גבוה, הכי כואב, שגבתה ממנה תשע"ט. כי הכסף בא והלך, בעיקר הלך. ורחלי התישה אותה עד דמעות. ודברים קרו. והיה נורא ואיום. אבל היה. ולא עוד. ורק החלל הזה עדיין פעור בה. שנה שלמה עברה עליהם, והיא ברחה. לא הייתה בת שלו.

ופתאום היא לא מבינה את עצמה, לא מסוגלת לתפוס איך ברחה, ולמה. ומה עשתה בלעדיו. רוצה לחזור. ובאופן אולי פרדוקסלי אבל כל כך הגיוני, יש לה תחושה שדווקא נעילה תפתח לה את הדלת, תרשה לה לחזור.

מדמיינת אותה, באה לבית הכנסת. מחפשת מקום פנוי (היא לא תבקש מאלחנן לקנות מקום. יודעת יפה מה יש בעו"ש, מה אין). החמה עדיין תיגע בראש האילנות. היא תשב, תאמר 'אשרי' ו'בא לציון'. יהא שמיא רבא מבורך לעלם ולעלמי עלמיא. וכל מילה תיטמע בה, תהיה איבר מאיבריה, פיסה מנפשה הפזורה, הבורחת. הנה היא, חוזרת הביתה. ושמונה עשרה. הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה. והוא ימלא את הכלי, אלוקים הטוב. הוא ימלא, יגלה את אוזנה בסוד חכמים ונבונים. תעמוד בבית הכנסת, מאחורי המחיצה, תקשיב לשוועה, תצעק אותה. השם, השם. רחום וחנון. ארך אפיים. וכמו ילדה מבוישת, תבוא ותעמוד מולו. תלחש 'זאת אני'. והוא יאריך אף, רחום וחנון, יפתח לה שערי שמיים, יחבק אותה. שופר גדול יתקע. לשנה הבאה. תהיה אחרת. צדיקה. בת לא בורחת.

כל כך אמיתי החלום שהיא רוקמת לה. כמעט יכולה לגעת בו. מאבדת נשימה בגללו. מתמלאת אוויר, ורוח חדש ונכון.

הולכת להיות לה נעילה.

*

כשהיא מדליקה נרות, אלחנן כבר איננו. צונחת על הספה, מותשת. אין לה כוח אפילו לקום לספריה, לקחת לעצמה מחזור. השם הטוב. הוא מתיר להתפלל עם העבריינים. ומה תעשה שאין לה כוח לעמוד ביניהם, שק עברות שכמוה?

היה מרתון לא נורמלי, היא משחזרת לעצמה את ערב החג. רחלי שהחליטה לעשות 'סלטה' מהשולחן, פתחה את הסנטר. והריצה לקופת חולים. ובחזרה. ומהר מהר להעמיד סעודה ראשונה. ומפסקת. ולארגן בגדים, ונעלי בד. וכמעט שכחה כפרות. ומתקשרים להגיד 'גמר חתימה טובה'. ומריצים אותה מפה לשם, ומשם לכאן.

ורק עכשיו, כשהיא מרוחה על הספה, לא מסוגלת למשוך את עצמה לישיבה מהוגנת, היא מרגישה את קו הגמר של המרתון, כרוך סביב גרונה, חונק אותה.

חנוק לה, מאד. ויבש לה, מדי. לא התכוננה כראוי לצום, לא שתתה מספיק. ועד שאלחנן חוזר, כבר מתפתח לה, ברקות, כאב ראש נוראי.

הולכת לישון. קמה. הילדים תובעים ממנה לבוא ולהיות אמא. היא מנסה. קצת כושלת. יש לה סחרחורת. בקושי מצליחה למלמל שחרית. לא מנסה את מוסף.

"את נראית לא טוב", אלחנן חוזר הביתה בצהריים. נבהל.

"אני מרגישה לא טוב". הקול שלה מקרקר, צרוד. לא טוב לה. פוחדת שתכף תקיא.

"לכי לנוח", הוא מציץ בשעון. "יש לי עוד חצי שעה עד מנחה. קדימה, אני אשמור על הילדים".

הולכת. שוקעת בבת אחת בתוך שינה מעורפלת שיש בה חלל, ורעב, וצמא צורב. נדמה לה שהיא שומעת את אלחנן, את רחלי. לא מצליחה לפתוח פה לענות להם. כל כך יבשות השפתיים, וסדוקות. נדבקות זו לזו. שוב שוקעת בשינה ובערפל.

כשהיא פוקחת עיניים, השמיים כהים, ומבעד לתריסים המוגפים למחצה, עולה תקיעה גדולה.

"לא!" היא מזנקת מהמיטה, בוהה בשעון הקיר. "לא, לא, לא!"

שועטת לסלון, כמעט מתנגשת בקירותיו הצרים של המסדרון. לא, לא, לא.

הבנות של סגל שם. והילדים סביבם, ורחלי קופצת ביניהם, עולה, ויורדת. כמו הדמעה שכמעט זולגת ממנה, כמעט יורדת. עולה.

"אמא!" מזנקים אליה הילדים. מספרים לה בבת אחת, ובהמון קולות, על אבא שאמר לשמור על השקט כי אמא לא מרגישה טוב, ועל הבנות של סגל, ועל הממתקים, ועל רחלי שניסתה עוד פעם לעשות סלטה, איזה מצחיק זה היה. ואמא, אני רעב. ואמא, אני צמאה, ואממממא.

ואמא מחייכת חמישית חיוך חיוור לבנות של סגל. לא מצליחה יותר. מודה להן חרישית. סוגרת אחריהן את הדלת. מצמידה מצח לעץ הקר. פורצת בבכי.

כל כך רצתה נעילה, ריבונו של עולם. כל כך נזקקה לה. להיות שם, במקדש מעט, לבוא אליו, להתקרב, לפתוח לב, למלא את כל הפצעים בתפילה.

שלושה כוכבים יוצאים. דלת נטרקה. לא נעלה.

אלחנן חוזר, מבדיל. בודק אם היא בסדר. היא לא. שותה. אוכלת. מקלחת ילדים. משכיבה לישון. יוצאת למרפסת הפתוחה, לפנות ממנה את מתקן הכביסה. אלחנן גורר מהמחסן את הקרשים של הסוכה. ויהודים הולכים ברחוב, פניהם נוהרות. הולכים בשמחה לאכול לחמם, כי כבר רצה האלוקים את מעשיהם.

רק היא. אישה עם רצון. בלי מעש.

בולעת בכוח את הדמעות. בכתה מספיק על הדלת. יוצאת מהמרפסת, משאירה לאלחנן את הזירה.

"ברוך השם!" הוא חוכך כף בכף, אחרי שעתיים. סוקר בשביעות רצון את הסוכה העומדת. "מחר נשים את הסכך, אם ירצה השם. אעזור לך עם הסדינים. עכשיו לישון. כבר מאוחר. ויום ארוך מחכה לנו מחר".

הולך לישון. עכשיו. כי מאוחר. ויום ארוך מחכה להם מחר.

הולכת גם. בודקת שדלת הבית נעולה. ניגשת למרפסת, לנעול גם אותה. אחרת, תקום מחר בבוקר ותגלה שרחלי פתחה גן צרצרים. אישוניה חומקים מהדלת, מטפסים מעלה, לשמיים. יד הודפת את דלת הזכוכית לצד. רגל פוסעת פנימה, לתוך הסוכה. ועוד אחת.

בפנים הסוכה. כבר לא מרפסת פעורה לכל עבר. ודפנות מימינה ומשמאלה, לפניה ואחריה, ענני עץ וכבוד. ומעל – השמיים. כהים וסמיכים. כוכבים נוצצים, ולילה. עמוק ושחור.

נעילה עולה בה פתאום. תמכתי יתדותיי בשלוש עשרה תיבות. ובשערי דמעות כי לא נשלבות. מתרפקת על קרביה, נעילה. מלטפת את כל הפצעים שפערה בה השנה האחרונה. יהיה רצון מלפניך שומע קול בכיות. שקיקה קולחת בה וממנה; נעילה. שתשים דמעותינו בנאדך להיות.

פותחת דלת, יוצאת לסלון. מביאה את המחזור, חוזרת למרפסת. ועוד פעם סוגרת דלת. ולבד. ארבע דפנות, ושמיים. אומרת הכל. מילה במילה. בלי שם השם, כמובן. ולילה בראש האילנות. אשרי. ובא לציון. יהא שמיא רבא מבורך לעלם ולעלמי עלמיא. וכל מילה נטמעת בה, הופכת לאיבר מאיבריה, פיסה מנפשה הפזורה, הבורחת. הנה היא, חוזרת הביתה. ושמונה עשרה. לא כורעת, לא משתחווה. והרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה. והוא ממלא את הכלי, אלוקים הטוב. הוא ממלא, מגלה את אוזנה בסוד חכמים ונבונים.

עומדת בסוכה, וכל העולם מעבר לה. רק שמיים מעליה. וכל העולם שותק. רק היא צועקת. בלי קול. השם, השם. רחום וחנון. ארך אפיים. וכמו ילדה מבוישת, באה ועומדת מולו. לוחשת 'זאת אני'. והוא מאריך אף, רחום וחנון, פותח לה שערי שמיים, מחבק אותה.

שופרות לא תוקעים באמצע הלילה. רק שקט גדול. לשנה  הבאה. תהיה אחרת. צדיקה. בת לא בורחת.

נושקת למחזור, מחבקת. בכוח. באהבה. את עצמה היא מחבקת, מקופלת בין דפים ותפילה של נעילה.

חושבת על אלחנן. ומה יאמר על התפילה שלה, נעילה של אמצע הלילה ומוצאי יום כיפור. אולי לא יאמר. אולי היא לא תאמר. וצחוק דק מפעפע בה, בין הדמעות. כי זה רגע שלה, פרטי לגמרי. ולאף אדם בעולם אסור לדעת איך היא עכשיו. לא הכי נורמלית. מתפללת נעילה ככה, בסוכה בלי סכך.

"אבל אתה הרי יודע", היא נושאת ראש לשמיים. צוחקת. בוכה. "אתה בראת אותי כזאת. לא הכי נורמלית. לא מספיק צדיקה. אתה יודע שרחקתי. אתה רואה אותי קרובה". וקולח בה פתאום שיח אליו, ולב. ותפילה ממלאת את כל כולה, נועלת שער על כל מה שלא היה.

ונפתחת אליו, שם, באמצע שום זמן ושום מקום, אישה לא הכי נורמלית. לא מספיק צדיקה. ואבינו מלכנו בראש אילנות, ומעל כל בת.