תגידי, היא שאלה בקול מתריס, איך אפשר להתגעגע לבית המקדש בשפע הזה! היא החוותה על בקבוקים של שוקו קר, לאטה בכל הטעמים. איך אפשר לזכור את החורבן כשבכל מטר מרובע צצה עוד מרפסת, ואת הולכת ברחוב ושומעת עברית, ופגזים לא שורקים מעל הראש. איזה דור מפונק!
פציתי פה להגן עלינו, להזכיר את כל החורים, כל מה שחסר וצורח בנו. לדמוע, בקול, את כל הממתינים, הממתינות. לרפואה, לזיווג, לילדים, לפרנסה. יותר מדי תחנות יש, אבא'לה. וחשבתי על הכאוס המשתולל בחוצות, וכמה מפחיד לפתוח עיתון.
לא אמרתי כלום. היא הלכה, ולמפרע תפסתי שלא היו לה כוונות להקשיב. והנה עוד סממן של הגלות.
חזרתי הביתה, סידרתי חלב במקרר, חשבתי על הילדות שלי, רחוקה כל כך. פעם-פעם, כשהייתי ילדה, תשעת הימים היו משהו לעבור אותו. להגיע כבר לבין הזמנים, לחופש, ימים שלמים של משפחה ובריכה ומשחקים וספרים. כיף גדול.
שנים עברו. לפני שתים עשרה שנה, בתשעה באב, אבא נסע למחלקה הנוירוכירורגית כדי להוציא את התפרים. הרופא שלח אותו הביתה עם צלקת שלא תעזוב ועם הדיאגנוזה. לא הייתי צריכה אף אחד שיגער בי להתגעגע, יזכיר לי חורבן.
לא שוכחת.
בתשעה באב ההוא איבדתי את ילדותי כליל. לא מחכה יותר שהצום יעבור, שנגיע לאנשהו. מסכימה להישאר פה, במקום הזה, לבכות את נשמתי המצפה. קצת-קצת לשמוח. לא שמחה בחורבן, חלילה. וגם עלי מעיקה הכביסה הגולשת מחוץ לסלסילות. וחסרה לי מוזיקה, לא מצליחה לכתוב בלעדיה. וחם לי ועצוב לי ושמח. קצת-קצת.
בתוך עולם מבולבל, שבור, שלוקח פצע של עם, קובר מאחורי בקבוקי שוקו ולאטה (טעים!) היכולת להתאבל היא מתת. האפשרות לבכות גלות, להתגעגע בקול, היא חסד שהשם הטוב עוטף, מגיש לנו. ובואו נראה אותנו בוחרים את הבחירה הנכונה. בלי לשחק חבילה עוברת, לגלגל הלאה את הימים האלה כל הדרך לבין הזמנים. לעצור, לפתוח חבילה, טישיו, לבכות. כי שפע, ותודה עליו השם. כי שמחה, אפילו באב היא קיימת, מועטה. כי האמת. היא נעדרת. והכל משקר. המקרר של השוקו והלאטה. התחנות, מעוצבות כל כך. מרפסת יפהפייה לחיים שנחיה בקרוב. אפילו את זה איבדנו, אבא. את האפשרות להסתכל על המציאות, לתפוס; היא עובדת עלינו בעיניים. שקרנית אמיתית.
בבקשה, אל תגערי בנו, אני אגיד לה כשניפגש. אולי היא תסכים להקשיב. נדבר על עוד סממן של גלות – ההלקאה העצמית הזאת בכל פעם שבאים תשעת הימים, הכעס על כל מי שבוכה חור, לא מרגיש שהחור הכי גדול מתחבא ברחבת הכותל.
אבל זה הסיפור של הגלות, לא? אני אשאל. היא תקשיב. איך אפשר להרגיש באמת בלי אמת? אנחנו מנסים, רק הוא יודע כמה. לשמוח. להתעצב. לפעמים זה מצליח, לפעמים פחות.
יום אחד, הלוואי היום, היינו כחולמים. כ' של כאילו, כ' של כמו. לא באמת חלום. תהיה מציאות, לא תהיינה תחנות. קו ישיר לירושלים. נעלה.
תודה דבורי, מסכימה לחלוטין. הדור שלנו יודע לכאוב ולהתגעגע ולהקרע גם עם סדרת לאטה על המקרר, גם עם קולקציות בארון וכרטיסי טיסה לחו"ל. טיפש ומנותק מי שחושב ששפע הוא מזון לנפש.
דבורי, מהמם!
יש היום הרבה שפע, אבל גם הרבה אין.
העולן מלא, אבל חסר.
מה עם ההגרלה? והספר יצא?
תודה!
אי"ה ורק בכוחו אקיים את ההגרלה אחרי תשעה באב, בתקווה שיהפוך ליום חג.
לא מסוגלת לחגוג כעת ספר חדש.
תודה דבורי.
תודה שאת מדברת אותנו.
כותבת אמת כנה וישירה.
מרעיפה מילים של שוקו ולאטה
בתוך גלות של בוץ ונס.
וסורי על הנדנוד אבל גם אני אשמח לדעת מה עם הספר
בניתי עליו לחופש.
את מתעניינת במילים שלי, וזה משמח ומרגש ולא מנדנד בכלל. ההיפך, מייצב :).
תודה, נחמדה.
ראי תשובתי ללאה.
תודה, דבורי.
דמעה ראשונה לחודש הזה, בזכותך.
דבורי
כתבת כ"כ כנה
גרמת לצביטת לב
האם באמתת אנחנו מרגישים את הגלות בשפע
לצערינו רק כשמתבוננים מגלים עד כמה
או או או כמה אנחנו צריכים גאולה
אבל בחיים היומיום?
תודה,
תחודה על תזכורת על התעוררות בזכותך
התעוררות שתמיד נצרכת
והלוואי יהפך לנו ט' באב לחג שמחה
אמן ואמן!
דבורייייי!!!!!!!!!!!!!!!! :((
תודה!!!!!!!!!!!!
אין מילים אחרי זה!
כל מילה שאגיד – תגרע!!
רק מילה אחת – תודה!!
שעזרת גם לנו להרגיש קצת יותר..
לבטא את החורבן במילים…. בנפש…
אין מילים!!!
עוד היום!
אוטוטו!
הלוואי ונזכה!!
מחכה להיפגש איתך ביחד עם כולם!
לכי תדעי…
מי אמר לך שהמשיח לא יגיד שגם לך היו כמה נקודות זכות שעלו למעלה, קראו לו לבוא… !!? ; )
מותר לשאול איזה ספר עומד לצאת ?
סליחה על הבורות…
לא מגיע ל-לקרוא..
וחוצמזה – אוהבת את הספרים שלך כספרים..
שומרת לי אותם כממתק מושלם..
לא מחולק לפרקים.. 🙂
תודה, מקסימה. מתרגשת לקרוא.
אחת משתיים – ספר לבנות שמונה עשרה ומעלה שיימכר רק פה, באתר ובמייל.
אעדכן בפרטים נוספים בקרוב מאד מאד, אי"ה ובל"נ.
ואוו דבורי!!
הרגש בכתיבה לוהט!
זילפת מים חמים על רגש שקפא,
בעיטורים שרק את יודעת ליצור.
כל מילה שלך בקטע , הפשירה את מעטפת הקרח שהיצר עטף בה באכזריות.
נתת למחשבותיי לגלוש על פני הים שנוצר בתוכי.
מחשבות על אבא, על החור שנוצר בקיר,
על החורבן.
תודה שהיית שליחה—
ומעריכה המון!!
מסכימה עם כל מילה. דבורי, כשכתבתי על שקיעה בחורבן אישי
וכו' התכוונתי בדיוק לזה, אז אם הובנתי לא נכון – ראי הסבר…
תודה שעזרת לי להרגיש את החסר יותר עמוק!
חושבת שחלק מהגלות המודרנית היום זה שהרגש קפא.
כל כך הרבה צרות, כל כך הרבה נסיונות.
כבר נגמרו לנו הדמעות.
נמאס לנו לבכות.
מי ייתן ויבוא גואל מהרה
דור מפונק -כך כולם אומרים
אבל תגידו לי אתן
מי חינך אותו???…
חולקת עלייך מיכל, אין מקום לאשמה, גם ילדות טובות של אבא ואמא טובים מאוד יודעות סבל.
החיים לא הקלו על אף אחת.
לא הכל יכול חינוך לפתור. הוא יכול לתת כלים להתמודד לא יכול לקחת נסיון וכאב.
היום המון בנות מתמודדות בפנים ולא בחוץ, פחות טרגדיות שאפשר להוציא עליהם עלונים עם אותיות אדומות ופונט רועד. אבל זה אותו לב שיודע לכאוב ולהקרע.
בתפילה לגאולת עולם.
מסכימה איתך לכל מילה. נגעת בי.
תודה
יש לי דמעות בעיניים, בגללך. בזכותך.
נתת לי מתנה.
דבורי, מרגיש לי כי המילים שלך הם סממן של תחילת גאולה הלוואי.. עוד היום! אין מילים….!.
וואו, כמה נכון. כמה יפה.
היופי שביכולת להתאבל והזמן המיוחד המוקצה לו הוא משהו מיוחד שלנו, עם ישראל. לדעת איך להתחבר לה’ יתברך לא מתוך שמחה כמו בשאר מועדי השנה אלא דווקא מתוך הקושי והכאב להתקרב אליו. זה הוא הסימן של הגלות כולה. התחברות לה’ מבעד לחרכים, "אמונה בלילות."
תודה, דבורי.
אחות שכולה ומדהימה סיפרה לי , שהמדהים הוא ביום האבל הלאומי הזה. הוא שבמציאות הזו, שיודעת להיות בוגדנית, ומכאיבה וקורעת לב, אין לנו אפשרות כזו במרוץ חסר הפניות – להתאבל, לשבת על קרקע , להזכר באין ובחורבן.
זה סוג של "לא נורמלי" להתאבל על רגעים כואבים מאוד. יש דדליינים והם דורשים. ועוד המון מעגלים שסובבים סביבינו במחול שלא עוצר לרגע. ופתאום, שלושת השבועות האלו, ששקטים משיר, דוממים ועצובים. – הם נותנים פתאום מקום למציאות שאמורה להיות. לאפשרות שאם יורשה לי – האלמנטרית ממש, – להתאבל, לדעת לכאוב ולדמוע. אפשרות פשוטה כל כך, שבחיים הדוהרים שלנו, נלקחת ממנו.
כי אי אפשר. כי אם נשב ונתאבל על מה שהיה ונגמר – מה יהיה על ההווה, על העתיד?
הדהרה הזאת היא הכרחית. בלעדיה – אין חיים. חייבים לתחום את האבלות הזאת בזמן, וכן, גם ברגעים כואבים מאוד – תמתחי חיוך, תעמדי בדדליין.
מי כמונו דור,
יודע כאב.
לא יודע לכאוב,
מתחבא מאחורי עצמו…
איך מצטרפים להגרלה?
בפוסט "ללא שם" דבורי כתבה איך מצטרפים. אני לא יודעת אם עדיין אפשר, תנסי. בהצלחה!
הוי, הרגש והמילים של דבורי..
אפשר בבקשה עוד מהיופי והלב הזה?
פוסטים בתדירות גבוהה יותר?
קצת חצוף לבקש, אבל המילים שלך הן טל תחייה ממש!
מצטרפת לבקשה…
גם אני מצטרפת…
כל מילה פנינה💎👑
אשרייך דבורי יקרה שאת זוכה לרגש, לגעת ולחזק המוניי בנות ונשים בישראל💙