כבר חודשיים אני מתכננת את הפוסט של בחצר האחורית. יודעת בדיוק מה אני רוצה לכתוב בו. משרבטת לעצמי ראשי פרקים ומשפטי מחץ. עושה לו ספוילרים. הנה, פה למשל.
ובכל פעם אני מוצאת את עצמי באותה נקודה בדיוק. בלי פוסט. היה ערב פורים, היה ערב פסח, היה פסח, היה אחרי פסח. הרבה היה. חוץ מפוסט. הוא דווקא מופיע בלו"ז השבועי שלי, רשימה שאני מכינה בכל יום ראשון כדי שלא אלך לאיבוד באשמת כל הדברים שאני אמורה לעשות. מאדר א' הוא אורח כבוד ברשימותיי. שבוע אחרי שבוע אני מעתיקה אותו מרשימה לרשימה, מאמינה לעצמי באמונה שלמה שהשבוע זה יקרה.
בשבוע שעבר הייתי בטוחה שהשבוע זה השבוע. פסקאות שלמות נכתבו בראשי ובקובץ וורד. כמו שקורה בכל מוצאי חג, קוראות כתבו לי. כתבתי להן. הן סיפרו על הספר שקראו בחג. אני סיפרתי איך כתבתי אותו. בזכות השיח איתן הרגשתי בשלה לגמרי לכתוב על חווית הכתיבה של 'בחצר האחורית', על כל מה שקרה וקורה בחוץ, ואצלי פנימה.
קבעתי עם המזכירה המהממת שלי שתפיץ את הפוסט בשישי, שיהיה לנשים טובות משהו לקרוא עם הקפה של יום שישי שהן מפרגנות לעצמן אחרי ולפני עבודה קשה.
ואז קרה חמישי, ודם נשפך. ודמעות.
בהדלקת נרות עמדתי מול הקנדלברה ונר נשמה שהבהב על המגש. שבת היארצהייט של אבא שלי. חשבתי על כל הספרים שראו אור אחרי שאבא נפטר. על כל הפעמים שכתבתי עליו, על כל הפעמים שהתאפקתי לא לכתוב. חשבתי על החיים האלה, על האור שאנחנו מדליקים בכוסית זכוכית כשעולה המוות בחלון, צובע אופק בלילה. התערבבו בי האור והחושך, החיים והמוות. התערבב בי גם העצב של ל"ג בעומר תשפ"א. בשבוע החולף עסקתי בו במסגרת העבודה. ופתאום היה הכל יותר מדי. והכל רבץ עלי, אבל ואפל ובלתי אפשרי. שרתי 'שלום עליכם' וקולי רעד. ב'תרחמני עוד בגלותי לגאלני' חציתי את סף הבכי. ניסיתי להיאחז בשבת, ביכולת המופלאה שלה למלא אותי, לרפא. לא הצלחתי.
למחרת בבוקר, בין דגים לכבד קצוץ, פתחתי את הספר של הרב שלמה הופמן זצ"ל ('על מודעות והתמודדות'). דפדפתי בין הפרקים, חיפשתי נחמה. נעצרתי בפרק שבו הרב הופמן מתאר את השיחה הראשונה ששמע מפיו של המשגיח, רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל.
"אחר כך הוא התחיל לדבר על השואה. אני רק אקדים לך שעד שהוא דיבר על השואה, לא שמעתי אף אחד שדיבר על השואה. אנשים פחדו לשמוע ולדבר על זה, כי זה היה מזעזע, ולכולם נהרגו כל בני המשפחה. מי שניצל מהשואה לא דיבר כלום, ופתאום בא הרב דסלר זצ"ל והוא הראשון שמדבר על השואה…
מן השמיים לא נותנים טוב ורע, אלא רק נותנים אפשרויות שיהיה ביכולתו של האדם ליצור ולעשות…"
(מתוך 'שיחות עם הרב שלמה הופמן – על מודעות והתמודדות')
קראתי את המילים האלה בקול, ושקט השתרר בסלון שלנו בזמן שעיכלנו את דבריו של הרב דסלר. ניסינו לתרגם אותם למציאות שלנו, לסנכרן את האמונה ב'אין רע יורד מלמעלה' עם המועקה שהגלות כופה עלינו.
"אולי זאת כמו מיטה שפרושים עליה מצעים ורודים", אמרתי בהיסוס לבנותיי. הזכרתי להן סט שאהבו בילדותן המוקדמת. "הם בהירים ויפהפיים. ואז יורד הלילה. החלון סגור. התריס מוגף. אין אור בחדר. גם לא מנורת לילה פצפונת. אם ניכנס עכשיו לחדר ונסתכל על המיטה, נראה מצעים שחורים משחור. וזה לא משנה שאנחנו יודעות שהם ורודים, כי בעצמנו פרשנו אותם על המיטה. עכשיו, במציאות של חושך, הם שחורים. ככה העיניים שלנו רואות אותם. ככה הם מרגישים, כשאנחנו נוגעות בהם".
והתחלנו לדבר על הגלות הזאת שסוגרת חלון ומגיפה תריס על אור גדול, ואיך החושים האנושיים שלנו בוגדים בנו שוב ושוב. מספרים לנו סיפור אחד, כשאנחנו יודעות, בידיעה מוחלטת, שהסיפור הוא אחר לחלוטין.
נאחזנו בחיזיון על המצעים הוורודים, על הרגע שבו אור גנוז יתגלה פתאום, יזרח על כולנו. ועוד פעם יכולנו לנשום ולהתרפק על שבת, על רפואה קרובה לבוא.
"אמא, את מוכרחה לכתוב את המשל שלך על המצעים", אמרה הבת שלי.
צחקתי. "בטח, במערך הבא שאכתוב לשיעור יהדות".
היא התעקשה, רצינית. "כן, זה סיפור שעשה לי טוב. ואת בעצמך אומרת שסיפורים שעושים טוב צריכים להיכתב".
הקשבתי לה. חשבתי. והנה אני כאן, כותבת אותו. לא מחנכת. לא מורה ליהדות. סתם אישה יהודייה שסיפרה סיפור, והיא מתפללת עליו שיעשה טוב.
ואולי יגיע גם תורו של הפוסט על בחצר האחורית. ביום שארגיש שהוא מסוגל לעשות טוב. לי. לכן. בינתיים הולכת לכתוב סיפורים אחרים. למצוא בהם צחוק, וחיוך, וחיים ששווה לחיות. למרות המוות. מן השמיים קיבלתי יכולת ליצור ולעשות. ומידך אתן לך.
ו… אפרופו סיפורים שעושים טוב, בקרוב מאד יוצא לדרך קורס חדש של סיפור אחר. קצת נבוכה לעסוק בשיווק, ותכף אשתוק לפני שאסמיק באופן בלתי נסבל. אבל במהלך השנה אני מקבלת לא מעט בקשות ושאלות על כתיבה יוצרת, ואם אני מסכימה ללמד אותה, ואיך, ומתי. בדרך כלל אני נאלצת להשיב בשלילה כי הלו"ז שלי מאפשר לי לקיים קורס אחד בעונה. בחורף שעבר התקיים קורס בירושלים, במסגרת ההשתלמויות של הסמינר החדש. היו מאוכזבות שלא יכלו להשתתף בו כי הוא היה פרונטלי. לכן מעדכנת שבעזרת השם ורק בכוחו, הקורס החדש יתקיים במסגרת 'זום' (וכבר יודעת שגם כעת תהיינה מאוכזבות… לא מצליחה לרצות את כולן למרות מאמציי).
לפרטים נוספים אפשר לפנות למזכירה המהממת שלי (המייל שלה נמצא בעמוד של לוח אירועים) או לפנות אלינו דרך העמוד של כתיבה יוצרת או להשתמש בשטח הריק למטה. כל הדרכים מובילות אלי. או אליה 🙂.
כמה יפה כמה נכון!
אין כמוך, דבורי.
משפטים חזקים ומעוררי השראה כשאני נוחתת על הספה.
תודה. אינכמוך.
תודה רבה ממש מחזק
דבורי מיוחדת
זה מקרין מכל מילה כאן
מחזק
דבורי האלופה!
כמה חזק ואמיתי, נותן השראה לחיים. אני כל כך אוהבת את הדימויים שלך, המילים הטובות,
אהבתי במיוחד את המשפט- כמה החושים האנושיים שלנו וכו'… כי פתאום הבנתי כמה הוא נכון לכל מצב בחיים, תמיד, הוא תמצית הגלות שלנו והלוואי שאצליח ללמוד אותו ולקחת איתי.
תודה על אור גנוז, על רפואה קרובה,
ועל המון תובנות.
זהבה.
דבורי מיוחדת!!!
את נוגעת עמוק עמוק עמוק, מרגישה שאת מדברת אלי בדיוק.
מאחלת לך המון טוב כמוך וכמו המילים שלך…