מוקאדם
“דאדא, אם היית יודע לבנות דברים מעץ, כמו שבועז צ’ריקר יודע, מה היית בונה?”
“לא יודע”, משך דוד בכתפיו. “אולי כסא נדנדה?” ידיו ליטפו את רצועות הערסל, שבו התנדנו בצוותא.
“אני הייתי בונה לי סירה”, שקק קולו של אליהו חיים. “סירה שתוכל להפליג מחוף קונקאן עד סוף העולם”.
אש מתלקחת בערבות הודו.
הטייגר ממייסור מתכנן להביס את הבריטים בעזרת טילים ושנים עשר אלף ילדים חטופים. בני ארצו משיבים מלחמה, בהם שמואל דיוואקר, מפקד הגדוד השישי, ואחיו יצחק. שניהם משרתים בצבא הבריטי, למורת רוחם של הנערים מביצת המוגרבים.
רחוק בובמביי משוטטים אליהו ודוד דיוואקר. כששדה הקרב קורא גם להם – הם נענים לקולו ויוצאים לדרך: המרדן, הצייתן, גופאל והמגל.
סיפורו של מוקאדם מקופל בסיפורה של משפחה. שניהם נארגים בסיפורה של עדה, שהוא גם סיפורה של יבשת.
בכל נתיב שתלכנה המילים, יפגוש אותן שער הרחמים.
