הקיר הרביעי

הקיר הרביעי הוא מחזה שטרם ראיתם.
מילים הן השחקניות הראשיות. מסאי מארה, פיסת אדמה בטנזניה, אחראית על התלבושות. רעל הוא התפאורן. רעב הוא עוזר במה (רק בגללו כל הפיצות הקפואות פה). אהבה היא התאורנית. חמלה ממונה על הסאונד.
בקול שטרם נשמע מספרת דבורי רנד את סיפורן של המשפחות שצומחות קצת אחרת. יותר מדי צל, פחות מדי שמש. בעדינות, ובחצי טון, היא מעלה על במה את מאחורי הקלעים של הורות רעילה. במערכה הראשונה תישבר כוס לכבודה של המשפחה הרב דורית. במערכה השנייה יישבר בקבוק. במערכה השלישית ייחשפו שורשים נוספים, ילדות אבודות תחזורנה הביתה.

חמישים-חמישים

אישה עומדת מול מעבר חצייה. חמישים וארבע שנים מאחוריה, גיל הזהב לפניה. למי אכפת. סתם שורה מיותרת בקורות החיים. סימה, חשבת השכר של 'מה חדש' ממילא לא נותנת לה יותר משלושים וחמש גג.
החיים יפהפיים, ברוך השם. זכתה בנחום, בעל משכמו ומעלה. אסור להרשות לו לחזור לקומה השביעית! ובארבעה ילדים שעזבו מזמן את חדר הילדים: אביגדור, מרגלית, דיתי וחגי. אביגדור אמנם נשוי לעדינה, מרגלית מתביישת בה, דיתי ברחה לקונטיקט וחגי טרם התחתן, אבל חוץ מכל הנ"ל, אשרי יולדתם.
בשורה התחתונה, כשהיא מסתכלת על עצמה, היא מרגישה שלמה. מאה אחוז שושי. חמישים-חמישים יהיה מדויק יותר.

חמישים-חמישים הוא מפגש עם גוף-נפש, ועם השאלה שמחכה לנו בכל צומת: לאן עכשיו? אל תיתנו לכריכה לתעתע בכם.

מילים מתחת לשמיכה

מדריך יישומי לכתיבה יצירתית

אין כמו בבית

שִׁישְׁקִי בּוּשְׁקִי יוֹדֵעַ לִהְיוֹת בֵּן יָחִיד. אֵין לוֹ מֻשָּׂג אֵיךְ לְהִתְמוֹדֵד עִם הָאָחוֹת שֶׁנִּכְנְסָה פִּתְאוֹם לְחַיָּיו, הֵבִיאָה אִתָּהּ גַּן חַיּוֹת וַהֲמוֹן בָּלָגָן.
תְּחִיָּה מְנַסָּה לִלְמֹד מָה זֶה בַּיִת, מָתַי כְּדַאי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמַזְלֵג, לְמָשָׁל. בַּסִּמְטָה נִשְׁאָרִים סַבָּא וְהָעַכְבָּרִים. נִשְׁאָרִים גַּם הַצֵּ'צִ'ים וְהַמְּכוֹנִית שֶׁלֹּא נוֹסַעַת לְשׁוּם מָקוֹם (אֲבָל אֲלֵיהֶם תְּחִיָּה לֹא מִתְגַּעְגַּעַת).
חוּץ מִבַּיִת וְסִמְטָה יֵשׁ גַּם גִּנָּה שֶׁצָּרִיךְ לְהַצִּיל מֵהַמִּפְלֶצֶת, קוּקִי שֶׁגָּדֵל בַּכִּיס שֶׁל הַחֲצָאִית הַיְּשָׁנָה וּמַגֵּב שֶׁהוֹפֵךְ לְפַרְפַּר. נֵס שֶׁאַבָּא בּוּשְׁקִי וּגְבֶרֶת בּוּשְׁקִי עוֹזְרִים לִזְכֹּר: הָעִקָּר - אֵין כְּמוֹ בַּבַּיִת!

אֵין כְּמוֹ בַּבַּיִת הוּא סִפּוּר שֶׁלֹּא נָח לְרֶגַע. הוּא מִתְרוֹצֵץ מֵהַסָּלוֹן לַמִּטְבָּח, יוֹרֵד לֶחָצֵר הָאֲחוֹרִית, הוֹלֵךְ לְאִבּוּד. חוֹזֵר. בָּרוּר. לִפְעָמִים הוּא שָׁר.
הוּא שָׁכֵן שֶׁל בֶּחָצֵר הָאֲחוֹרִית (אוֹתוֹ בִּנְיָן, קוֹמָה שְׁנִיָּה). בַּמַּדָּף מֵעָלָיו גָּרִים הַסְּפָרִים הָאֲחֵרִים שֶׁל דְּבוֹרִי רַנְד. אֶת כֻּלָּם הִיא אוֹהֶבֶת. תִּשְׁאֲלוּ אֶת בְּרַיְנָה, הִיא תַּסְבִּיר לָכֶם אֵיפֹה אַהֲבָה גָּרָה.

אחת משתיים

אחת משתיים הוא סיפורה של מיכי, אם לשלושה ילדים ושבעה קקטוסים.
אחת משתיים הוא גם סיפורה של מיכל המאמצת אל ליבה את השותפות היקרות.
בצומת שבו נפגשות שתיהן, נמצאות גם חברות הפורום 'הרבה ארבה', ציפי של קוזי, יעל ונועה של מיכי; כל הנשים שנושאות עליהן את קללתה של חוה, מתחננות להתברך.

בסיפור שטרם נכתב עד כה משרטטת דבורי רנד את סיפורן של הנשים, בנות כולן.

אחת משתיים אינו מדריך רפואי! הוא סיפור. מעניק קול ומקום ל'היה הייתה', מתפלל 'היה תהיה'.

לבנות שמונה עשרה ומעלה בלבד!

מה שנכון נכון

מתאים לגילאי: 18+
זמן משחק: מאה עשרים שנה
מטרת המשחק: לקרוע ים, להישאר אדם שלם
תכולה: איש, אישה, צד שלו, צד שלה
הכנת המשחק:
• ערבבו קיילא וכסף בין הקלפים.
• חלקו קלפים לכל אחד מהמשתתפים. אין להחליף.
• לבשו חגורות הצלה. הפעילו את מודמיד.
מהלך המשחק:
• שימו את כל הקלפים על השולחן. מצאו את הקלף הנכון. רמז: הוא לא בבית של סבתא.
• הפכו את הקלפים בעת הצורך. לדוגמה: כשזאביק מתעקש לדעת למה ציבי הקפיאה את השידוך.
• בנו בית. אתגר למיטיבי לכת: לבנות בית גם למאיר ותיקתק.
• אל תשלמו יותר מדי על פחות מדי.
• אל תהרגו את הדג!
המנצח: מה שנכון

עליה השלום

אזהרה:
אם לא נראים לכם
עליהם השלום שאומרים להתראות
חיים שעושים את המוות
עיזים שנכנסות בלי שום כוונה לצאת
ובתים שלא נגמר בהם החלב, אף פעם -
הספר הזה לא בשבילכם!

בחצר האחורית

לְיוֹנִי וְנִינִי שַׁחַר תָּמִיד הָיָה בַּיִת אֶחָד. עַד הַיּוֹם שֶׁבּוֹ אַבָּא עָזַב, עָבַר לָגוּר בַּסָּלוֹן-מִטְבָּח-חֶדֶר הָאָיֹם. בְּדִיּוּק אָז הִתְחִיל 'בֵּין הַזְּמַנִּים' וּגְבֶרֶת בּוּשְׁקִי (זֶה רַק שֵׁם חִבָּה...) שָׁלְפָה מֵהַקֻּפְסָה פֶּתֶק גּוֹרָלִי מְאֹד, הִכְרִיזָה עַל מִשְׁפַּחַת שַׁחַר כַּמִּשְׁפָּחָה הָאַחְרָאִית עַל הַיָּרִיד שֶׁיִּתְקַיֵּם בֶּחָצֵר הָאֲחוֹרִית.
מָה כּוֹתֵב יוֹנִי בָּרְשִׁימוֹת הַסּוֹדִיּוֹת שֶׁלּוֹ?
כַּמָּה רָחוֹק תֵּלֵךְ נִינִי כְּדֵי לִהְיוֹת הַגִּבּוֹרָה שֶׁל הָעוֹלָם?
לָמָּה מְכוֹנַת הַיַּמְבַּמְבָּם שֶׁל שְׁטַיְנְהוֹז יוֹרֶקֶת סֻכָּר?
אֵיפֹה תַּעֲמֹד הַטְּרַמְפּוֹלִינָה שֶׁל הֶרְמָן?
אֵיךְ הִגִּיעַ נְחַשׁ הַמֶּלֶךְ לַמְּגֵרָה שֶׁל חַגִּית?
מִי יְאַמֵּן אֶת פּוּצִי מוּצִי, יְשַׁכְנֵעַ אוֹתוֹ לָשִׁיר?
מָתַי שִׁישְׁקִי בּוּשְׁקִי שֶׁיּוֹדֵעַ הַכֹּל יַפְסִיק לָדַעַת הַכֹּל?

אִם לֹא תַּהַפְכוּ אֶת הַסֵּפֶר וְתִפְתְּחוּ בָּעַמּוּד הָרִאשׁוֹן - לֹא תְּקַבְּלוּ תְּשׁוּבוֹת.

הלוואי שתהיי

משעול חוגלה, קצרין.
נקודת הציון הראשונה של פסי שייכת בכלל לרוזי. פסי מגיעה לעליית הגג הגולנית עם מפית מנוקבת, מלאי מוגזם של חוטים ותפילה שלא תפוטר. מולטו טוקאטו! מאיימת הרסטורציה, אבל איך אפשר לחיות בלי לגעת? שתדבקנה הנקניקיות באפו של המוות.

יש אמא בסיפורים שרוזי מספרת לאלי. ובת לב. שתיהן מופיעות במערכה הנוכחית, מנסות למחוק מקורות חייהן חמש מאות ימים של נווה תרצה. הגולן מרעיף עליהן יופי, ונופת. ורגליים עולות במדרגות אל הגג, ויורדות. מתחת לאדמה, בכוּר שרק כמיהות נושמות בו, חור מתגבש לחלום. בבקשה, תן לי עוד ילד, מלך עולם. יהיה לי כל.

00:01
פעם, לא כל כך מזמן, מלי בסר הייתה מלי ברון. ביטיארטי לא מרשה לה לשכוח משפחה וצ'יינג' שהשאירה בעבר. הוא מנסח הספד, קוצב לה דדליין. היא בוחרת לחיות. זאת המשאלה שלה. אחת משלוש.

דואט

לאה'לה: היה היו שתי אחיות.
טובי: הן עדיין.
לאה'לה: ותמיד. יום אחד נכנסה מחברת אינדיאנית לחייהן.
טובי: האמת היא שאני קניתי אותה. בשבילנו.
לאה'לה: כתבנו בה ביחד.
טובי: ולחוד.
לאה'לה: על קופסת קסמים.
טובי: על אוסי.
לאה'לה: על ידיים.
טובי: על נדנדות.
לאה'לה: על החיים בקרוסלה.
טובי: עלינו.
לאה'לה: ☺
טובי: ♥

שני קולות. דיאלוג אחד. קהל יעד: כל מי שרוח צעירה פועמת בו, כל מי שמתגעגע לרוח הזו, וכל מי שיודע שאחד ועוד אחד הם הכל.

פחות או יותר

כריכה אחורית.
חוץ מהצורך לתמוך בדפיו של הספר, היא פה כדי להציג את הסיפור.
מצטטת קטעים נבחרים, מדקלמת תקציר מסקרן, מנסה להכיר לקוראים את הגיבור הראשי, את זירות חייו.
ככה מתנהגות כריכות בדרך כלל.
לא הכריכה הזאת!
היא לא תתמצת את ‘פחות או יותר’ לא תציע פירורים ממנו. גם זה שיעור שמנוחי לימדה אותי: אי אפשר להכיר ככה, ממבט חטוף על מעטפת.
לכן לא מצפה את מנוחי במילים ומחמאות. לא מספרת כמה היא מיוחדת, ולמה הסיפור שלה שווה לב וקשב.
כותבת רק: בעולם של פחות או יותר - היא הכי.

שומרת השערים

כל אמת מתחילה באגדה.
כאשר נכנסות בנות זילברמן לחדר הבריחה, הן רק מתכננות לצאת משם עם האוצר של מרדכי רייך. רינה מקווה שהאוצר יעניק לה משפחה. גילי רוצה כוכבים. איילת מתפללת שלא תקבל אותם. נאווה חולמת על חיים. שונמית שותקת.

כל אגדה מתחילה באמת.
ברוך ברון הוא מלך חייה של מלי, בתו. היא האוצר שלו, שומרת שעריו. אבל אז צצה האגדה מתוך האמת, מפגישה את מלי עם מעשה שהיו ומעשה שאולי לא יהיה; מלתעות מחכות בחושך, ונסיכה שהולכת לאיבוד.

אדום לבן

האדמה מגרגרת בזעף. דרך השפופרת היא שומעת את הנהמה. קול משתפשף ברצפה, מתחכך בעצביה המעקצצים. מתפרק פתאום. מתמוטט ברעש אדיר על אוזניה ההמומות. נוגה צורחת שוב.

את: "אני דואגת לך".
אני: "אז תפסיקי".
את: "לא יכולה. אני מוכרחה לדעת שהכל בסדר אתך".
אני: "הכל בסדר אתי".
את: "בבקשה, אל תשקרי לי".
אני: "בבקשה, אל תכריחי אותי לומר לך את האמת".

התבוננתי בקוביות המנגו המהוקצעות. הרהרתי בנזרין, נצמדת בייאוש לקליפות הפרי, יונקת בכוח קמצוץ של טעם. אחר כך חשבתי על התשתיות הלקויות של “נווה תרצה”, על הסיפורים היפים שהסג”ד רצתה שאספר, זאת היתה המשימה שהטילה “נווה תרצה” על כתפיי. לצחוק את הבכי של אווה, לנגוס בקליפה, להאמין שהיא פרי.

מוקאדם

“דאדא, אם היית יודע לבנות דברים מעץ, כמו שבועז צ’ריקר יודע, מה היית בונה?”
“לא יודע”, משך דוד בכתפיו. “אולי כסא נדנדה?” ידיו ליטפו את רצועות הערסל, שבו התנדנו בצוותא.
“אני הייתי בונה לי סירה”, שקק קולו של אליהו חיים. “סירה שתוכל להפליג מחוף קונקאן עד סוף העולם”.

אש מתלקחת בערבות הודו.
הטייגר ממייסור מתכנן להביס את הבריטים בעזרת טילים ושנים עשר אלף ילדים חטופים. בני ארצו משיבים מלחמה, בהם שמואל דיוואקר, מפקד הגדוד השישי, ואחיו יצחק. שניהם משרתים בצבא הבריטי, למורת רוחם של הנערים מביצת המוגרבים.
רחוק בובמביי משוטטים אליהו ודוד דיוואקר. כששדה הקרב קורא גם להם – הם נענים לקולו ויוצאים לדרך: המרדן, הצייתן, גופאל והמגל.
סיפורו של מוקאדם מקופל בסיפורה של משפחה. שניהם נארגים בסיפורה של עדה, שהוא גם סיפורה של יבשת.
בכל נתיב שתלכנה המילים, יפגוש אותן שער הרחמים.

המשך יבוא

לפעמים, כשרוח רעה נושבת עלי או עליו, מתעקשת ללחוש לנו באוזניים שזה מה שקורה לאנשים כמונו, אנחנו מדקלמים ביחד את המוטו של העולם הזה. הכל יכול לקרות. לכולנו. אנחנו לא מגנט לצרות. לא מושכים אלינו משברים. אם הם קורים, זה רק אומר שאנחנו אנושיים. ונורמליים. בדיוק כמו כל בני האדם האחרים. הנורמליים.

הסיפור הזה מתחיל כשחייה של שבי, בתור שבי וייס, מסתיימים. היא משנה סטטוס ושם בתעודת הזהות, אבל הילדים שלה עדיין מדדים מבית לבית.
אחד מהם הוא הבית של מיכה ושבי, בית ראשון לוייסים, בית שני להלפרינים. בית יחיד למנחם.
זה הבית שלהם.
וזאת המשפחה שלהם, מושלמת. מפוצלת. תשע שלהבות רוקדות בבזיכים, גם כשאין כמעט אף אחד ליד שולחן השבת.
ואלה החיים שלהם. רוקדים או בודדים לבד במדבר. מבטיחים שיש המשך והוא טוב, והוא יבוא.

תחנות

ועדיין נותר חלל. ריק מוזר שהפריד בין המילים 'החדר של' ו'פסי'.
כמו תהום פעורה לאחר שרעדה האדמה ונסדקה ובלעה אל תוכה חלקיקי חיים. אולי זאת הייתה הטעות שלי.
חשבתי שרגבי חול יתגלגלו וימלאו את הבורות הפעורים. קיוויתי שצלקת תירקם על הפצעים ותיפול לבסוף מעצמה.
לא ידעתי עד כמה חלל, עשוי מכלום, תופס מקום.
(מוריה)
אני מחייכת לאמא בתשישות. "זה המוטו של אושואיה: אושואיה - סוף העולם, ההתחלה של הכל".
פתאום אני רואה את עצמי כהשתקפות עמומה בתוך אישוניה. ילדה אבודה. נאחזת בחזיונות שווא, במקסמי לשון צורבים ובוגדניים.
אם הייתי יכולה לבחור את הרגע בו איוולד שוב- הייתי בוחרת את הרגע ההוא בהר העזאזל.
שבריר השנייה המייסר, שלא ידעתי בו מי אני, מה הייתי או מה אהיה.
בלאו הכי כבר לא הייתי.
(פסי)

מותק של ילדה

זהבי פלדמן, בת אחת עשרה, חושבת שהיא ילדה רגילה. אבל ביום שהיה יכול להיות רגיל נודע לה, שהיא לא ממש כזאת.
כשאבא קורא לה ‘מותק’ - היא מתחילה לבכות. כשאמא מציעה לה לנסוע ביחד לנופש -היא לא מרוצה. וכשסבתא קונה לה שוקולד -היא לא מצליחה להירדם בלילה.

נשמע לכם משונה? זה רק מפני שעוד לא קראתם את הספר. לאורך שנה וחצי מספרת זהבי על הסוכרת שנכנסה בלי רשות לחייה, ועל מה שקורה בגללה ובזכותה. לא תמיד ימיה של זהבי מתוקים, אבל תמיד תמיד הם אמיצים, חייכנים ומאמינים. בדיוק כמוה.

המסע אל קצה הארץ

בין האוקיינוס האטלנטי לים הצפוני רובצת 'קצה הארץ'. גאה, מלכותית. ו...נעולה.
רבי מנשה בן ישראל מקווה לטלטל את שעריה, עד שייפתחו בפני אחיו.
שמואל, בנו, מקווה להיות ממלא מקום טוב יותר של אחיו המת.
יוסף, הילד מזמושץ, מקווה שהאמת לא תפרוץ ממנו בעל כורחו.
תקוותיהם נכרכות זו בזו, מתנגשות בתקוות סמויות נוספות, מתגבשות ומתממשות.

מסכת חייו האמיתית של רבי מנשה בן ישראל, מעמודי התווך של הקהילה הפורטוגזית באמשטרדם, נשזרת בסיפורו של שמואל בנו ובעלילותיו של יוסף הלובליני, פליט פרעות ת"ח ות"ט.
ביחד ולחוד הם זורים אור על הימים ההם, חושפים מעשיות עבר שטרם סופרו, ומשרטטים בדיו נצחית את דרכו של היהודי הנודד.

You cannot copy content of this page