הקציצות היחידות שסבלתי בילדותי היו קציצות פלאפל. וגם אז חיבבתי אותן רק כשהן טבעו בטחינה, וכשהפיצרייה לא ענתה לטלפון. תסלח לי סבתא שבישלה לנו באהבה ובמסירות, אבל היא ממילא יודעת את האמת עכשיו: לא סבלתי קציצות דגים, לא סבלתי קציצות בשר. וגם כש'טבעול' ניסו לשווק את קציצות הסויה שלהם, לא קניתי את הטריק.
כיוון שנולדתי פגה (כן, כן, היו ימים שהקיבה שלי לא עבדה בהם) וכיוון שאלה שגידלו אותי לא רוו נחת מבדיקות הדם שלי, קציצות היו קו הגבול הברור והמצער מאד בין ההיגיון שלי להיגיון של המגדלים. ההיגיון שלהם טען שקציצות הן בריאוּת, הן ברזל, הן סיכוי שאעלה במשקל סוף סוף (אף תפילה אינה שבה ריקם 😥). ההיגיון שלי אמר שאוכל צריך להיות טעים. הוא לא חייב להיות אוכל, עיין ערך השרוך של הקפוצ'ון שאני לועסת כעת.
או כמו שאומרות המורות לכתיבה יוצרת: קונפליקט – רגע המפגש בין רצון למציאות.
כשהתחלתי לעבוד על 'עליה השלום' וסבתא סוזי נולדה לי, המתה הכי מטורללת שאי פעם חיה בעולמנו, ידעתי מיד שאני רוצה אובייקט קבוע שיבקר בפרקים, יעסיק את גיבוריי. משהו שישמש סימבול, יתמצת בתוכו את הסיפור כולו. הקלופס היה הראשון שקפץ לצלחת. ומאז הוא שם, אפור ובלתי לעיס להפליא; מנה חמה מבית היוצר של ראש השבט. כפרת עוונות בסיר.
הבאים אחריו: המדריך השלם לבעלים תומכים, הפוף האדום של סבתא סוזי והחלב של מיכאל ונמי שתמיד נשאר במכולת.
ובחזרה לאישה שלימדה אותי שיש גם מוסר אם: הבת של סבתא סוזי.
אמא של רפאל היא אישה בלי חיבה מיוחדת לירוק. את המושב עזבה מזמן, אף שהיא כל הזמן חוזרת אליו. וגם הקלופס שלה עשוי מחומר בלתי מתכלה. כמעט שנתיים הוא חי וקיים, לצערה של אביגיל. לשמחתי. ככה נבראו הקטעים הבאים, ולא רק הם:
גם אם כל השבט יעבור לגור אתנו, יענה אותי כדבעי, אני לא אפלוט את דעתי על הקלופסים של חמותי. בוחרת בחיים.
(מתוך פרק 19)
"אני אוכל עכשיו קלופס", קוטע אותי רפאל. בתרגום לעברית: אמא שלי בשטח.
(מתוך פרק 58)
לפני כמה חודשים נתקלתי בתרגיל לכתיבה קומית שדרש ממני לפתוח את המקפיא הבדיוני של ראש השבט, להתבונן בקלופסים המונחים שם זה על זה על זה, גלילים יצוקים מברזל.
חשבו על אוכל שאתם לא סובלים, ביקש התרגיל, תארו אותו בטון משועשע.
בכל פעם שאני פוגשת או ממציאה תרגיל כתיבה, אני מנסה אותו עלי לפני שאני מעבירה אותו הלאה. אם הייתי כותבת את התרגיל בשמי, הייתי כותבת על חמין, אוכל שמעביר בי צמרמורת עד עצם היום הזה, אבל החלטתי לכתוב בשמה של אביגיל. היא לא זוכה לתמיכה מלאה, וזה התפקיד שלי לדאוג לה.
אז קלופס. לכל הדעות, בלתי סביל.
שדרגתי את דרישות התרגיל, תבעתי מכל חושיי לשתף פעולה. זה הקטע שבישלתי:
אמא של רפאל משלבת ידיים, דרוכה. אני דוחפת כף קלופס לפה, עוצמת עיניים, מצטערת שפעם רציתי להיות אינטליגנטית, קראתי על תאיו האפורים של המוח. ראש גדול הוא דבר מוערך מדי. שיניי ננעצות בעיסה המבושלת למחצה, מתנגשות בחלקו התחתון של הקלופס. שרוף. זאת גרסת הקלופס החביבה עלי. ככה לפחות אני יכולה להיות בטוחה שאני לא אוכלת בשר נא. ניחוח של בושם עולה באפי. אמא של רפאל, אשת בשר ודם, משעינה סנטר על כתפי, שואלת בכמיהה: "איך זה?"
"מממ!" לשוני דבוקה לחכי.
"אני שמחה שאת אוהבת", היא מתרוממת. פותחת מקפיא. מצביעה על גליל כסף. "הכנתי לך עוד אחד".
אני פוזלת אליו. קפוא וקשה. יופי של שבט.
מוזמנות לאמץ את התרגיל (גם את השבט. אביגיל תודה לכן), לתאר אוכל בלתי סביל בנימה מבודחת, לשתף. פתחנו את האפשרות להגיב באתר. ממש כאן למטה יש משבצת לבנה שמיועדת למילים שלכן. אין צורך לצרף מתכון.
מוזמנות להצטרף אלי גם בשבוע הבא, כשאמשיך לבשל מילים בהומור. גם חני זיסמן האלופה תהיה פה, תשיר בזמן שאתבל. בונוס מובטח למשתתפות בסדנה: המתכון של סבתא סוזי לרוטב מציל קלופסים.
נ"ב
הפוסט הזה נכתב בזמן שבישלתי 'קציצות קיפוד'. יצא, כמו שאומרות המורות לכתיבה יוצרת, סוף הדרך.
אין אין אין על הכתיבה שלך!!!!!!
מחכה שייצא כבר הספר…
הסופרת הכי טובה לדעתי
תודה, נחמדה.
אין על הכתיבה שלך דבורי!!!
פשוט כיף לקרוא ולצחוק ביחד!!!
מחכה כל כך לסדנה.
והכי מחכה לספר שיצא כבר!
מתי? אני הראשונה בחנות בלי נדר!!!
תודה, חן מקסימה. גם אני מחכה להכיר. 'עליה השלום' מחכה לקיץ, שתזרח עליו השמש.
דבורי את כותבת מקסים!
טוב, בסדר
זה לא סוד וגם לא חידוש…
אבל יש לי חידוד להוסיף:
אני אוהבת מאד שאת נאמנה לגיבורים (תיקון טעות: לגיבורות) שלך.
את חיה אותן, את נושמת אותן, את רואה אותן.
וכשאת רואה אותן- אנחנו אוהבות אותן
ואותך!
תצליחי המון.
כי 'אהבת וכתבת- תאמין!'
(איזה כיף לצטט את עצמי:)
גם לי כיף לצטט את עצמך. משפט חזק! תודה, רות. אני באמת אוהבת מאד.
רואים:)
ואת דבורנית, את המאלפת
סבתא סוזי ושירה בציבור
בחייהן ובמותן
:).
וואו חני ודבורי
היה זום מדהים!
מחכה לעוד מפגשים כאלו.
כשהחיסרון היחיד הוא חוסר חיבה לאוכל – פוגשים אלופה.
אהמ. עוד משהו שעבר עם הילדות: חוסר החיבה לאוכל :).
מצטרפת לכל הנ"ל 🙂
התרגיל שלי:
'שוב אנחנו נפגשים', נעצתי מבט בדג.
'ראש השנה', הוא נעץ בי מבט בחזרה.
ובזאת התחילה בינינו תחרות מבטים רשמית. קשקשים דגדגו את עיניי, דרשו שאכנע. 'לא עומד לקרות!' עדכנתי אותם. המבט של הדג נותר אדיש.
"תכוונו גם עלי" הרחקתי ממני את הצלחת. נכנעתי אחרי מצמוץ מכובד.
מעולם לא ראיתי דג אדיש יותר.
גם אני מעולם לא ראיתי דג כזה :). תודה, ללי.
בורגר עסיסי שלוש מאות גרם יושב לו בתוך הבטן של הלחמניה העגולה, עליו מסודרים ערימות ערימות של חסה מללפון חמוץ, מאסטרד וצ'ילי מתוק. העגבניות החיוורות מסמיקות ליד הקטשופ המתוק הזה.
אני באה לנגוס בג'אנק יאם הזה כשאני רואה נטיפים של גבינה צהובה בקצה מגדל בבל הזה.
אס קיוס מי, מלצר? זה לא מסעדה כשרה פה?
או, יס מיס, זה פייק צ'יס, אין מה לדאוג זה גבינת קשיו. משהו חדש טועם בדיוק כמו צ'יס בורגר.
אין מה לדאוג, לחשתי לקיבה שלי, נלך הביתה ונכין לך משהו טעים טוב?
קטע עסיסי. אוהבת את הקטעים שאת מבשלת, שירה.
קטע עסיסי למדי! וזה הזמן להגיש את התרגיל שלי על מצע של הומור🙃:
אני לוטשת מבט עויין במנה שלי. דודה קיילא ערמה עלייה תלולית מכובדת של רוטב ג'לי צהוב ורוטט, "בדיוק כמו שאת אוהבת" צבטה את לחיי ברעננות והביטה בי בציפייה.
"וואו, זה נראה מאד… עסיסי" אני משיבה בנימוס ושותקת.
בהייה בצלחת.
שקט מנומס.
התנשפות איטית.
שקט מנומס.
מלחמת מבטים עיקשת.
שקט מנו…
"אוהו כמעט שכחתי!" מנתרת דודתי לפתע בנמרצות "למה לא אמרת לי להוסיף כמה חתיכות גזר רעננות? זה נותן את כל הטעם…" הדודה נבלעת אי שם בירכתי המטבח מותירה אותי להתמודד עם ה"בראך" השוכן בצלחת.
"שנינו יודעים שבסוף תבלעי אותי," הוא מחייך אלי בנבזיות "רק חכי חכי לגזר שיבוא"
"לא יקרה!" אני משיבה בהחלטיות והודפת אותו במעט "אתה לקיבה שלי-לא נכנס"
"אמרת משהו?" שואלת דודה קיילא בעניין ועורמת לצלחתי את העיגולים הכתומים.
"אהממ…כן, תאמרי לי שוב את ההבדל שבין הפיכס… א… הגפילטע המשובח שלך לבין זה שבצנצנות בסופר?"
דודה קיילא מתיזה את שולי מטפחתה לאחור ומביטה בי בתוכחה "חומרי הגלם…" היא מתרה בי באצבע גרומה "הרבה יותר איכותיים מאלו שדוחפים אל תוך החיקוי ההוא!"
"אה."
שתיקה. נשימה עמוקה. אני נוטלת את המזלג באיטיות ו…
אני סוגרת את המסך, טורקת את הדלת ולא מציגה בפנייכם את ההמשך.
אני סומכת עלייכם, שתיטיבו להבין גם ללא תיאורים איך הגיבה קיבתי המסכנה לעב"מ האיכותי שחדר אלייה, בפעולות שהיא נקטה, והכי חשוב- כיצד הגיבה דודה קיילא למראה רצפת השיש המצוחצחת ששינתה את חזותה ללא כל התראה מראש😑
תודה, יקרה, על קטע קולינרי משובח :). נהניתי לקרוא. איזה כיף ששיתפת!
היי, רצתי פרטים על המפגש, איפה? מתי?
שלום, חני. כל הפרטים כאן. ניפגש 😉?
"בוקר טוב!"
הנהנתי. משב הרוח המתנועע לכיוון אחיד כמו במעגל פתוח, עם קרני השמש המפזזות מעליו באורות רכים , הזמינו את לבי להצטרף לייחול.
בוקר טוב. מוכר, חף מכוונות.
הדודה שהכרתי אך אתמול קינחה את ברכתה בחיוך, והודיעה :"הארוחה מחכה לך. בזריזות!"
כבר בפתח המטבח הכה ריח החמיצות החבוצה באפי.
יוגורט. אשר יגורתי.
אורגני. טהור, מחומרי גלם אמיתים, בלי תרכובות וכימיקלים מתועשים.
סמיך.בלילה רוטבית עם גבישים בלתי מזהים משייטים בתוכה.
בצבע בהיר מוכתם, ומדיף ריח מבחיל, ריח של—של– אני סותמת את האף. ריח של יוגורט.
' יום אחד אוכל לספר לילדים שלי' חלפה בי מחשבה ברגע של הסחת דעת (אולי בהימלטות מודעת), 'כיצד עם לבן(בסגול) גרתי וממאכלות חבוצים התנזרתי…'
יום אחד. ועכשיו אני כאן, במציאות העכשווית שלא תמיד מתרגשת מפתגמים ומהדילמה המתרגשת עליי.
בוקר טוב. טוב שלא הבנתי מה הכוונה.
צעדים מתקרבים, אוי וי איז מיר.
אבל איז לא מיר, איז מירי הדודה המבוגרת, שעומדת שם בגו זקוף ומנופפת בכף עץ בידה השמאלית:" תסיימי הכול, כן? ואחר כך אמזוג את החלב הרתוח לספל. הסידן מאוד חשוב לבריאות".
אני מתנשפת. זה כבר יותר מדי. חלב רתוח? זה עם הקרום השמנוני, רוטט, מלמעלה?
תחושת חום מתפשטת בי. פיזיולוגית. לחלב רתוח יש סגולתיות להעלות את הצלזיוס האנושי?
פורשת בהתנצלות ממולמלת, מיוזעת. כל אחד ומה שמשפר את הבריאות שלו.
דבורי,
את פשוט מלמדת לצחוק על החיים. לצחוק מהם…..
מקווה להיות תלמידה טובה כי מרגיש לי שבכל שנות למודי לא למדתי לימוד חשוב כל כך. חיוני כל כך.
אביגל ונמי רוקדות היטב במעגל שטווית להן. בכי קטן. צחוק גדול. וכייף אחד ענק…..
תודה, מלכי. היה כיף להיפגש :).
דסי המקסימה! זה קטע נהדר. מייסר. כמו שקטע על אוכל בלתי סביל צריך להיות :).
-תירס-זו סגולה שתתארסי השנה!
-האממ…זה אומר שאני מוכרחה לאכול תירס סגול?
-בואי ננסה: נערבב סלק ותירס. מה אכפת לך? יצא ידי חובת כל השיטות, צבע סגול וגם תירס צהוב מהודר, העיקר תתארסי כבר, לא משנה הטעם.
בעצם כן משנה הטעם: תטעמי את טעם השמחה שלך קורית עכשיו, לנגד עיניך ברגע זה, איך זה נראה?
-נו ,איזה טעם את רואה בזה?
-טוב התייאשתי. קחי את התפוח בדבש
-את יודעת, דבורה. אף פעם לא ליקקתי בחיי יותר מידי דבש.
-לא נורא אולי הבחור הבא יאזן? תהיי אופטימית! ראש השנה!
שנהיה לראש ולא לזנב
-רק לא עוד סגולה, לא עכשיו!
רות, דבש טהור!
כל מילה שלך היא סגולה לאושר :).
דבורייי, את תותחייית!!!
מכורה לכתיבה שלךך❤
נמי הזאת מעצבנת אותיי מתי כבר יסתיים הסיפורר
אני רוצה לראות ת'סוף🙏
תודה, מרגשת.
גם אני רוצה לראות אותו :). אוהבת לראות סופים, אבל גם התחלות ואמצעים :).
ואוו. איך צחקתי עכשיו!
תודה! 🙂
אגב, מאז הקלופס של סבתא סוזי בעיתון, אין כמעט פעם שאני מבשלת קציצות ולא מוודאת בכפייתיות שהן מספיק מתובלות/שחומות/well done ולא מזכירות את הקלופס הידוע לשימצה…