הלוואי שתהיי

יום שישי.

בכל העולם מתרוצצות עכשיו נשים בדרך לשבת. רק בבית שלנו יושבת אישה מול מסך מחשב, מחפשת מילים מדויקות יותר לספר שאמור לראות אור בקרוב ממש.

הפקת ספר היא תמצית העולם הזה. ימי אהבה וימי שנאה מעורבבים ל'מיקס' שלא ממש מחליק בגרון. הכי נעימים הם הימים שבהם אני עוברת על מילים שבקעו ממני ונשטפת אהבה אליהן, למי שנתן לי אותן. הן מרגישות לי מדויקות כל כך, מספרות את הסיפור שרציתי לספר בטון מושלם, במקצב נכון. ובעיקר, מזכירות לי למה אני כותבת. כדי לזכות לראות בריאה של 'יש' מ'אין'. אין הרבה ניסים שדומים לנס הזה; ראש ריק, קובץ ריק, ופתאום, מתוך הכלום, נולד רעיון, גדלות מילים. משהו קורה. יש מלך לעולם, והוא אוהב.

בימים אחרים אני שונאת. שונאת. שונאת. לא סובלת את ההשתבללות של המילים. לא מבינה מה התכוונתי לומר, ולמה בעצם. ורוחי קצרה לגיבורות שלי שעושות שטויות, ואיך לא נמאס להן!

ביקורת עצמית היא השוט הכי מייסר, ואני עושה בו שימוש מוגזם כשאני מכינה ספר לדפוס. ומעבר לגבי מחכות לי בסיבוב כל הקוראות שתקנינה את הספר, תשאלנה, תקראנה ככה או אחרת. ויהיה להן מה לומר.

ברגע זה לא זוכרת שרובן אומרות מילים נעימות לאוזן וללב. וכבר אני מתכווצת על החשבון, ושמה בידיהן את השוט, ומצליפה בעצמי את כל המילים שנדמה לי שהן תאמרנה.

ואז, תמיד, יגיע השלב שבו אכתוב לחברות שלי, אבקש שתזכרנה לי למה אני כותבת. הן, מהממות ושוות מיליון, מזכירות לי אהבה, שולחות אותי לישון. זה עובד. בדרך כלל.

היום הזה הפוך. לא הולך בשום דרך, לא מציית לשום כלל, שום דבר לא עובד. גם אני לא, למרות העובדה שאני מדביקה את עצמי בכוח לכיסא, מתאמצת ממש.

תיזכרי ביעד, אני משננת לי. ספר. חדש. כמעט מאה חמישים אלף מילים שנולדו אחת-אחת מחובקות בכריכה מבריקה. והריח, זוכרת את הריח של ספר חדש? איך את מסניפה אותו בכל פעם? נושמת נשימות עמוקות לתוך הדפים, הדבוקים עדיין?

נאדה. גם היעד לא משכנע.

הולכת לתלוש ענבים מקופסה שקניתי אתמול, בחצות לילה.

זאת הייתה השעה שהלכתי בה לקניות אחרי שבוע מוטרף באשמת הספר. היה לילה חם, ואנשים דחפו עגלות מלאות מולי, זרקו מבט מרחם בעגלתי הריקה. חייכתי חיוך קטן לשלדה המתפרקת. אתמול היה יום של אהבה. רשמית וסופית, שחררתי ממני את הפרק האחרון של 'הלוואי שתהיי'. והרגשתי לגמרי ממוקדת מטרה, וגם שמחה בה.

זה מוזר, אמרה לי עצמי. לא בכית.

צדקה. אני תמיד בוכה כשאני משחררת פרק אחרון. בוכה, כי אני שמחה. בוכה, כי אני כבר מתגעגעת. בוכה, כי אני לא מאמינה שהגעתי לרגע הזה. בוכה, כי אני כן. באמונה שלמה. שהוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים.

לא קרה לי אתמול. לא קרה לי לאורך כל השבועות האחרונים. תמיד אני מייללת את נשמתי בקטעים נבחרים. הפעם דבקה בי רוחה של מלי, והייתי שכלתנית ומעשית להפליא. פעם אחת בכיתי. בתפילה של רוזי. לא יכולתי שלא. וממילא, דמעות של תפילה אינן נספרות במניין הדמעות הספרותיות. חוץ מהדמעות האלה, הייתי חרוצה ואפקטיבית ולא הרשיתי לעצמי שום בכייה הגונה.

השם, אמרה עצמי אתמול לשמיים כהים, אני צריכה בכייה הגונה.

אחר כך שקעתי בשאלות הרות גורל, כמו השאלה אם לקנות שתי חבילות דובשניות במבצע וכמה אצליח להעמיס על העגלה בלי שתקרוס.

והנה פתאום הוא מכה בי. חלום שהפרחתי באמצע הלילה לשמיים. בכייה הגונה.

עוזבת בצד את רשימת המשימות הארוכה מדי שקשורה לספר. מתרכזת במה שקרה אתמול.

השם, סיימתי לכתוב את 'הלוואי שתהיי'. כבר שנים אני חולמת עליו. הוא התחיל כגרעין פצפון, די מטושטש, כשסיימתי לכתוב את 'תחנות'. לפני חמש שנים, בערך. התחלתי לכתוב את 'אדום לבן' ועוד לפני שכתבתי לו סוף, ידעתי שתהיה התחלה נוספת. 'שומרת השערים' טרם קיבל שם, וכבר ידעתי שמלי תהיה החוליה השלישית בסיפור הזה שהפסיק להיות גרעין, השתרש בי חזק ועמוק.

חמש שנים אני מתכננת את הסיפור, ואת המסלולים שלו, וחושבת על הגיבורות, וחולמת עליהן בלילה. חמש שנים הן נושמות בי ונושפות לתוכי את החיים שהן חיות. וכל כך הייתי עסוקה בסיפור שלהן, בספר שיקבץ אותן, שלא חשבתי על המשמעות שלו. על העובדה שהוא ייצא מרשותי, וגם הן. וכבר לא אפגוש עוד פעם את המופרעות של פסי, האהבה שלה ליופי, לאמנות, לארץ הזאת. ולא אשמע מילים משויפות של רוזי, לא אתרפק על השלווה שמאפיינת אותה (ומעצבנת אחרות…), לא ארשה לה להדהד אותי לפעמים. לא ארגיש איך ליבי יוצא אל מלי, ילדה קטנה-גדולה שבראתי. לא אתפעל מהשכל, לא אכאב את הבית.

אפגוש, אשמע, ארגיש. כמו קוראת. קריאה היא חוויה נהדרת, מדהימה. יעידו מאות הספרים בבית הזה שגרה פה אישה שמתענגת בכל מאודה על החוויה הזאת. ובכל זאת, זה יהיה אחר. זה תמיד מפגש אחר.

איזה פסיכי זה להתגעגע לדמויות בדיוניות שאת בעצמך יצרת, אני אומרת לעצמי. משהו מדגדג לי את העין. רמז לבכייה הגונה.

נורא פסיכי, היא מסכימה אתי. אחות של מלי. פסיכי זה כיף, היא מתגרה בי, התאומה של פסי. מסכימה לאהוב אותך, להתפרק קצת, לפני שתמשיכי להתעקש על שיוף, וליטוש, ומעש? היא שואלת במילים של רוזי.

ואולי אולי גם זאת סיבה להוציא ספר לאור. בשביל רגעים של חושך שמאפשרים לי להתפרק קלות. מרשים לי להיות קוביות של 'לגו'. וסתם אני מתאמצת לנסח, כי רוזי אמרה את זה טוב ממני:

ביקשתי לבכות עד שאתפרק. ממש ראיתי מול עיניי את העתיד: מולקולות תזלוגנה ממני עד שאתפוגג, אהיה טריליוני תאים של רוזי. רק אז, ככה הרגשתי, אוכל להדביק את עצמי עוד פעם.

ואם כבר לבכות, אז תפילה:

ותבוא אליך תפילתי, מלך עולם. ובנה אותי, כותל או בניין שלם. לא מכתיבה לך יותר הוראות פירוק והרכבה. בנה אותי מכל חומר שתבחר: בכי, חלום, חיוך, מציאות, נווה תרצה, קצרין, ירושלים, אשדוד. חדש בקרבי רוח, וכל מה שיפה ונכון. עשני מישהי כמוני. ואהיה עדינה, מדויקת. חותם אצבעך על מצחי.

יום שישי. ויש לי אוורסט של כביסה בחדר. הולכת לקפל אותו. אולי תבוא סוף סוף בכייה הגונה.