הים הגדול / סיפור לפסח

"נגיד שהיו לך כנפיים—"

"תעזוב את הביצים".

"נגיד שהיו לך כנפיים—"

"לבני אדם אין כנפיים. תתרחק מהקערה. תיכף לא תישאר לנו עוגה".

"נגיד שכן היו לך". אצבעותיו של דודי טובעות בתוך העיסה השוקולדית, מתעלמות מגבותיי הזעופות. "לאיפה היית עפה?"

"לשום מקום". ממטרה מסתובבת בגרוני, מתיזה את רוחי הקצרה לכל עבר. "אבל אני אשמח לראות אותך מתעופף החוצה מהמטבח. והרגע".

הוא מציית לי. לא לפני שהוא מותח את זרועותיו לצדדים, מנפנף בהן מעלה-מטה, משמיע ציוץ עליז ומתעופף.

טיפות זעירות של שוקולד מנקדות את הרצפה, רסיסים שנשרו מקצות הכנפיים של הילד שלי.

"את לא שומעת שהטלפון מצלצל?" יואל נכנס למטבח, שולח יד ארוכה לטלפון האלחוטי שנמצא מעל המקרר.

"לא, לא שומעת". אישוניי עוקבים בהשתאות אחרי נעליו הגדולות שנצמדות למרצפות המוכתמות, דווקא אליהן, הופכות את הרסיסים והטיפות לשלוליות של בוץ ושוקולד.

"מספר חסום", פיו מתעוות. "זה בטח…"

אני מתכופפת אל השלוליות, כורעת ברך בפני האימה שלו. "אז אל תרים".

"מה זה יעזור לי לא להרים?" יואל מתרגז.

"אז תרים", אני נכנעת גם לרוגז. "אולי זה בכלל לא מי שאתה חושב שזה".

זה מי שהוא חושב שזה. נחום מהבנק.

יואל מגמגם. מתנצל. מבטיח. מקשיב. מנתק. מביט בי. פניו אפורות וקשישות. "נחום אמר שאם לא נפקיד מיד לפחות שלושת אלפים – הוא מחזיר לנו את הצ'ק שנתנו לצרכנייה".

נשימתי מתנדנדת לרגע, כמעט אובדת בתוך ההיסטריה של יואל. רק לרגע. רק כמעט.

"אולי תיקח מאלבוים הלוואה נוספת?" אני מציעה בטון שליו.

"עוד אחת?" יואל מתנשם בכבדות. "ומי אמר שאלבוים יסכים בכלל?"

"אז תנסה את צ'צ'יק".

"לא…"

"תנסה!" אני קוטעת אותו. מכריחה אותו להתנועע. "זה לא יעזור אם תשב כאן ותקונן".

יואל ממלמל משהו על האופטימיות המוגזמת שלי. יוצא. מותיר אותי לבד במטבח. אותי ועיסה גוועת בקערה. פעם תכננתי לעשות ממנה עוגת שוקולד, אבל אז בא דודי והצמיח לי כנפיים.

הטלפון מצלצל שוב. חני.

"מה נשמע, אחות?" קולה הוא בבואה של גווי. עייף ושפוף. "שורדת?"

"בטח, למה לא?" אני מקרצפת את הקערה. "מה אתך?"

"בקושי", חני נאנחת. "הפסח הזה גומר אותי לגמרי. והידיים שלי אכולות מהאקונומיקה. לא מסוגלת לשפשף אתן שום דבר נוסף".

"תמרחי קרם עם אלוורה. זה עוזר". עיניי נודדות מהקערה לכפות ידיי. הן קלופות וחשופות, מתפתלות בכאב עם כל בועת קצף שמתנפצת עליהן.

"אולי לך. לא לי", חני נושפת. "תגידי, מה עם חול המועד? הבוסית אישרה לך לקחת חופש?"

"לא, היא אמרה שהמוקד חייב להיות מאויש גם בחול המועד". בועה מתפוצצת. מתפקעת. בתוכי.

"אוף, איזו מעצבנת!" מעבר לקו חני מתלהטת, שופכת זפת על ראשה של הבוסית שלי.

"שטויות, שאלו יהיו הצרות שלנו", אני שופכת מים קרים על האש והגופרית. "ובסך הכול, יואל יהיה עם הילדים, זה לא שאני זונחת אותם ברחוב".

"נכון", חני מסכימה בטון חלש.

"רוצה לשמוע סיפור משעשע על דודי?" אני מנסה להצית בה עוד זיק. כיביתי את כל כולה בטעות.

"תמיד", רמץ זעיר מקיץ לחיים.

אני מספרת לה על הכנפיים שלו, מתארת את הכתמים על המרצפות הנקיות, מספידה את עוגת השוקולד שנעלמה בטרם עת. חני צוחקת. "אוי, שיהיה בריא הילד הזה. יש לו נס שאת אמא שלו. אם הוא היה הילד שלי, כבר הייתי קוצצת לו את הכנפיים".

"אז באמת נס שהוא לא הילד שלך", אני צוחקת. אני לא. נפרדת מחני. נשענת על השיש המצופה. שמוטת-כנף.

צלילים חומקים מחדר הילדים, מתגוששים על מקום בתעלות השמע שלי. הקול של דודי מנצח. תמיד הוא מנצח. את הקולות של הילדים האחרים. אותי.

ידי מתרוממת אל פי, סוטרת לשפתיי הבוגדניות, שמאמצות את צחוקה של חני. חושבות כמוה, שאמא של דודי זקוקה לנס כדי לשרוד אותו.

"הוא ילד מיוחד", מילותיי מהדהדות במטבח הריק, מפותלות ומעוותות. מלגלגות עלי.

"אין לו שום בעיה", אני מתעקשת להשמיע אותן, חלולות וחסרות אמונה. "זאת לא אשמתו שהמוח שלו קודח רעיונות מקוריים כל הזמן. זאת לא אשמתו שעכשיו ערב פסח, ואני מרוקנת ומותשת. אין לו שום בעיה. גם לי אין שום בעיה. לא אתו ולא בכלל".

מתעופפת מהמקרר למזווה, מהכיריים לתנור. מערבבת במרץ עיסה לעוגת שוקולד חדשה. לא זקוקה לכנפיים של דודי כדי לדאות מפה לשם. יכולה לנסוק בכוחות עצמי. זה מה שאני תמיד עושה. לא נופלת לשום בולען של החיים, לא טובעת בשום בוץ עכור וגבשושי.

לא קורסת לתוך החידלון והדמעות.

אף פעם לא.

יואל מאשים את האופטימיות שלי. אמא מברכת את הגנים המעשיים שירשתי ממנה. חני בטוחה שאני סתם מתחמקת מהמציאות. שלושתם טועים. אני לא צריכה אופטימיות, גנים או מציאות. מסתדרת בעצמי.

"איזה 'שפכטל' חטפתי בבנק", יואל חוזר, זקן כל כך. "הפקדתי אלף חמש מאות שהשגתי במאמץ אצל צ'צ'יק, בקושי הצלחתי לשכנע את נחום שיגדיל לנו את המסגרת, לפחות עד סוף החג".

אני בולעת את רוקי. "טוב, לפחות יהיה לנו חג".

שנינו לא שואלים מה יקרה אחריו. לשנינו אין תשובות.

סימני שאלה מתעקלים סביב המילים שלי. יהיה לנו חג?

אני מנערת את ראשי, מטיחה את סימני השאלה בדופנות מוחי, מועכת אותם לצל ואבק. יהיה. בטח שיהיה. אופטימית שכמוני.

אצבעותיי נשלחות אל התריס, מושכות בחבל. חזק. הכי חזק שאני יכולה. "הריח של הבצל משגע אותי", אני מסבירה ליואל, מעשית שכמוני. הוא בכלל לא במטבח. מבעד לחלון הפתוח מתגנב אלי השיר שמשמיעה המערכת של השכנים. "זה עוד יום שישי…", מישהו שר שם בנאיביות מאושרת, מזמר בטון פותה על מרפסת ואוויר.

זה עוד יום שישי, אני אומרת לי. רק עוד יום שישי. דמעות מדגדגות את ריסיי. אני משפשפת אותם בעוצמה. לא עוד. חמקנית שכמוני.

*

"אילו הוציאני ממצרים…" אישוניי מזדחלים בלאות נעימה על דמותו של יואל. הוא אוחז בהגדה, שר 'דיינו', חורץ משעול צר לחג שיגיע בעוד יומיים.

רגליי שרועות על הספה, מתענגות על בטלה שבתית. בכוח הודפת מעלי את כל המשימות שממתינות לצאת הכוכבים. אילו עשה בהם שפטים—

הילדים משחקים ב'הול'. אני עוצמת את עיניי, מתענגת על צחוקם שמתערבב בזמר של יואל.

"מלח, מלח, באיזה צבע נוכל לעבור את הים הגדול והנורא הזה?" מיכלי מצייצת בהתלהבות.

"בצבע סגול", קולו של דודי מתעוות, מתעבה, משתנה לקולו של המלח, מנצח על הצחוק.

רגליהם מטופפות על הרצפה. ידיהם הולמות בקירות, בעת שהם חוצים את הים הגדול והנורא, נוגעים ביבשת מבטחים.

חלום מרפרף בשולי מוחי, מערסל אותי בין שינה לערות. יהיה חג. בטח שיהיה. פכפוך עדין של מים נמהל בתוך תודעתי המנומנמת. גם יואל לא שומע אותו. ורק כשמזדעזעת האדמה, נחבלת באשמתו של גוף זעיר שמכה בה, אנחנו מזנקים ל'הול'. מאוחר מדי.

"מה קורה פה?" יואל מוצא את המילים לפניי. אני בוהה, המומה, בנחלי המים שקולחים מפינה לפינה, מלחלחים את רגלי הרהיטים, שוצפים סביב מיכלי, המקופלת באמצע האוקיינוס, מייבבת בכאב.

כמה קולות מנסים להסביר לו ביחד. לא מצליחים. אני מאתרת את דודי, דחוק אל הדלת, אגודלו בפיו. "דודי?"

"רק רציתי שהמשחק יהיה יותר מעניין", ים מציף את עיניו. "אז הבאתי מים מהאמבטיה, ושפכתי פה קצת, ופתאום מיכלי נפלה. אני לא יודע איך".

"אתה לא יודע?" קולו של יואל מתרומם לצעקה. הילדים משתתקים. גם מיכלי.

"יואל", אני גוחנת למיכלי המעולפת, בעתה תוקפת את מילותיי, מרעידה אותן. "תקרא לוייסנשטרן. מהר".

וייסנשטרן מגיע תוך חצי דקה. התיק של 'הצלה' מגיע אתו. מיכלי מתעוררת בגללו. בזכותו. צורחת שוב בכאב. "צריך לפנות אותה לבית החולים", הוא קורא לשני מתנדבים נוספים. "אני פוחד להזיז אותה, אבל כמעט ברור לי שהיא שברה משהו כשהיא החליקה בתוך המים. בואו נקווה שזאת לא חוליה בגב או משהו גרוע אחר".

אמבולנס מיילל בקצה הרחוב. שבת מקפלת שובל מלכותי מול המצוקה שלנו, בעת שאנחנו דוהרים במורד המדרגות, נבלעים בתוך האמבולנס, מפליגים כמו ספינה בלי מלח ובלי צבע אל בית החולים.

חדר מיון מייבש את טיפותיה האחרונות של סבלנותי. במשך ארבע שעות אנחנו שם. נשקלים. נבדקים. נשאלים. מדקלמים מספרי זהות וכתובת מגורים. מתרוצצים בעקבות טכנאי רנטגן מעלה-מטה. ממתינים לאבחון, לפסק הדין, ואולי גם למכתב שחרור שיגאל אותנו מהמצרים של בית החולים.

מישהו ניגש ליואל, יהודי בשטריימל וחיוך. הוא מניף גביע מוכסף וצרור הדסים.

"הבדלה", יואל ממלמל. אני מהנהנת. מאזינה באוזן רפויה לקודש ולחול נבדלים ביניהם. אין חלונות בחדר מיון. ואם זורחים כוכבים בשמיים – לא לי הם זורחים.

לבי פועם בבהילות. מזדעזע בין מיכלי שבבית החולים לילדים שבבית. מתנדנד בין השלולית שמחכה לנו ב'הול' לבדיקת החמץ שלא תמתין לנו מחר. מיטלטל בין החג והחול. מתנועע במקצב זר, שיכור לחלוטין.

"שבר ביד ימין, סדק ברגל ימין, שבר בעצמות הבריח", האורתופד מהמהם באוזנינו את המילים שהוא רושם בטופס הוורוד, מעיף מבט עייף במיכלי המגובסת. "אני רושם לכם טיפות אופטלגין. תתנו לה בכל פעם שיכאב לה".

"אמור לכאוב לה?" שריר נע בלחיו של יואל.

"כן", הרופא לא רואה אותו. מסלסל חתימה ארוכה בשולי הטופס. "את היד והרגל גיבסנו, אבל אין לנו הרבה מה לעשות עם עצמות הבריח. רק להמתין שהן תתאחינה מאליהן. וזה תהליך כואב".

ריאותיי מתכווצות. אין מה לעשות. רק להמתין. וזה כואב.

*

קווים שחורים חוצים את מרצפותיו של ה'הול'. סימני דרך שהותיר אחריו האוקיינוס הנס.

יואל מניח את מיכלי הרדומה במיטה. אחר כך הוא מציץ על הילדים האחרים. "ישנים", הוא לוחש כשהוא שב לסלון. "טוב מאד. אולי תלכי לישון גם כן? היה לנו יום ארוך מדי".

אני מנענעת את ראשי בשלילה. "מחר בלילה בדיקת חמץ", המציאות צורבת את גרוני. "יש לי כל כך הרבה דברים להספיק, ואני צריכה ללכת מחר לעבודה".

יואל מביט בי באישונים שואלים. רק ראשי נע מימין לשמאל. יתר איבריי מוטלים על הכיסא, מסרבים לעשות, ממאנים לנוע.

"גם בחול המועד אני צריכה ללכת לעבודה", בנזין נשפך על הלהבות, מעלה את קנה נשימתי באש.

"כן, אני יודע", יואל נאנח. "אבל ברוך ה' שאלו הבעיות שלנו, נכון?" הוא גונב ממני מילים והברות.

"ונחום מהבנק", דמעה זרה נוטפת על לחיי. "איזה נס יקרה לנו אחרי החג?"

"יקרה, יקרה", יואל משליך אלי את האופטימיות שלי. "בטח שיקרה".

ראשי מיטלטל מצד לצד, לא מסכים לשחק אתו בכדור הזה.

"ודודי…", עכשיו אני בוכה בקול, צובעת בצלילים את הייאוש. "אני לא יודעת מה לעשות עם הילד הזה. אני בכלל לא יודעת לגדל אותו. אני בכלל לא מצליחה לחנך אותו".

"ששש… אל תגידי את זה", מהסה אותי יואל המבוהל. "את יודעת ואת מצליחה. הוא רק שובב, והוא יתבגר, זה יעבור לו. הכול בסדר".

"לא נכון, לא נכון! שום דבר לא בסדר", אני צוללת לתוך החידלון והדמעות, מתמסרת אליהם, מעיפה מעלי את האופטימיות והמעשיות, מתמכרת למציאות המאוימת שלי, והיא ים גדול ונורא.

מתבוננת בידיי האדומות. הן קלופות ומשופשפות. יגעות מעמל כפיי. סדוקות, כמו רוחי, מחבלים שאני מושכת, מתריסים שאני פותחת, משירים שאני לא שרה.

אצבעותיי קשות ופצועות. אף נוצה לא לוטפת להן, לא עוטפת אותן. הן רק אצבעות. לא כנף. לא אברה.

ואני, רק אישה. לא אופטימית. לא מעשית. לא מתעופפת לשום מקום. לא נוגעת בשום רקיע. סתם אישה. לא ממריאה. לא מסתדרת. רק עומדת ופניי אל הים הגדול, נחשים ועקרבים מימיני ומשמאלי, ומאחוריי – עדר שלם של מצרים ורוע ופרך.

"אני צריכה עזרה", לוחשות שפתיי. לא בוגדות בי עוד. "אני לא יכולה יותר. אני זקוקה לישועה. אנחנו זקוקים לישועה. זקוקים לה ממש. זקוקים לה מיד".

גלים מסתלסלים בקולי, עוטרים קצף צחור לתפילה שנולדת בי. נולדת ממש. נולדת מיד.

'סוף סוף, ילדונת', היא לוטפת אותי בחמלה וברוך. 'סוף סוף. כל כך הרבה זמן אני כאן, מחכה על המזח, עוקבת אחרייך פוסעת בעיניים עיוורות, מועדת בחול, נמלטת מהמציאות, חומקת ממני. ואיך יכול להיקרע לך הים, אם אינך קוראת לו בשם? אם אינך מכירה בו?'

על גדותיו של ים סוף תפילתי מצמחת כנפיים, פורשת אותן, נוסקת אל על, מבקשת לנו ישועה.

ואני, רק אישה. לא אופטימית. לא מעשית. לא מתעופפת לשום מקום. לא נוגעת בשום רקיע. לא ממריאה. לא מסתדרת. לא אישה. רק ילדה. עומדת, פניי אל הים הגדול, ומעליי – עננים של כבוד.

הם מתכופפים אל הים שלי, נושקים לו נשיקה אלוקית, רחומה.

המים נסוגים לימין ולשמאל, סוללים נתיב בחרבה. קורעים לי את הים.

מתחת לפני הים:

באמצע הלילה, בשעות השמורות רק לנו, מהבהב הצג שלי. הודעה חדשה מהעורכת. היא מתלבטת על הסוף של הסיפור. הוא מביע תקווה, ויש בו תפילה, אבל האם שתיהן מכפרות על המצוקה שגרמתי לגיבורה לאורכן של אלפיים מילים? מה אני אומרת?

אני אומרת שאני עייפה. מאד מאד. ולילה. ובלגן. וערב פסח. וים גדול ונורא רובץ גם למרגלותיי. ובכלל, לא אוהבת להדביק סוף לא מציאותי לסיפורים, מין סוף כזה שיגרום לקוראות להיאנח על הדמיון המפותח שלי.

מסתובבת בבית שמתנדנד על המים. נעצרת מול התמונה של אבא. אבא לימד אותי שאם "דחה דחיתני לנפול – והשם עזרני". אבא הבטיח לי שאם רק ארשה לעצמי ליפול לתוך ידיים אלוקיות – הן תקמנה אותי.

נופלת לתוך השינה. ויהי לילה. ויהי בוקר. ויהי אור.

קמה לבוקר של פלאות. קמה בכלל. ודברים מסתדרים מאליהם. כמו בקסם, כמו בנס.

לא הולכת להדביק סוף לא מציאותי לסיפור שלי. לא רוצה לתת לדמיון שלי לדבר. ולמה לי בכלל? המציאות שלי שרה שיר אחר, יפה יותר. והיא מצביעה באלף אצבעות רקומות אור על הים שנקרע והיה למשעול.

ככה קרה לי. ככה יקרה גם לגיבורת הסיפור שלי וליואל ולדודי ולמיכלי. אפילו לנחום המפחיד מהבנק. ויהיה להם חג. בטח שיהיה. תאמינו לי. תאמינו בו. וזה אולי לא הסוף הטוב שהעורכת רוצה, אבל זאת ההתחלה. והיא מתחילה בדיוק ברגע הזה, כשהגלים משתפלים לימין ולשמאל, קורעים לנו ים.