לפני כמעט שבועיים התחיל קורס סיפור אחר – חורף תשפ"ג. כמעט לא סיפרתי עליו פה :). אני מתבדחת, כמובן. סיפרתי ואספר שוב. יש מה, ברוך השם. זאת ההזדמנות להודות לרב יעקב רוזן, מנהל אגף התרבות בעיריית בני ברק. קורסים לכתיבה יוצרת צריכים לקרות רק בספריות עירוניות, מקום שנושם ספרים, פועם עלילות.
בימים האחרונים אני עושה מסע ראשוני שאין דומה לו; פותחת מיילים של הסיפוריסטיות החדשות. עוקבת אחרי קו מחשבה. שומעת שפה. זה תהליך שמרתק אותי בכל פעם, להכיר נפש חדשה, מילים חדשות. להידהם שוב מהחיים שקיבלנו במתנה, כיצד הם משקים אצל כל אחת גרעין אחר לחלוטין, סיפור חד פעמי שרק היא כותבת.
אבל רגע לפני שאני גולשת להתמוגגות על הקבוצה החדשה, ולגמרי מגיע לה, אני רוצה לדבר על אלו שלא נמצאות בה. רוצה להצדיע להן כי מגיע להן.
*
פעם-פעם סיפרתי לחברה כמה אני מותשת. היו לי סיבות טובות להיות מותשת. התמודדתי בכמה זירות בו זמנית. החיים האלה, מתנה מדהימה, הם גם משא לפעמים. והותשתי. קורה.
היא לקחה ללב, הודיעה לי: "אני מוציאה אותך לערב כיף!"
מלמלתי שאני לא צריכה ערב כיף. צריכה ערב עם עצמי. פיג'מה, נעלי בית, ספר טוב, שינה עמוקה. היא התעקשה שערב בחוץ יהיה נכון לי יותר. ארגנה ערב מרהיב. סעודה יוקרתית, מופע משובח, מפגש עם נשים בעלות שאר רוח. אמרה: "זה יעשה לך טוב".
היא חברת אמת. לכן הפקדתי את עצמי בידיה, ויצאנו.
היה ערב לא רגיל. הכל קרה לפי התוכנית, והכל היה מוצלח בדיוק כמו שהחברה שלי הבטיחה. ובכל זאת, חזרתי הביתה מרוקנת לחלוטין. שילמתי על הערב הזה לא מעט. ואני לא מדברת רק על הנסיעות והכרטיס, והעבודה שסירבה לקבל את התירוץ: 'הייתי בערב מרהיב אמש'.
מאז, בכל פעם שחברה לוחצת עלי: "את חייבת לקנות לעצמך. את חייבת לפרגן לך. את חייבת לטפל בך", אני מסכימה. אישה צריכה לדעת לקנות לעצמה, לפרגן לה, לטפל בה. כשקיבלנו את החיים האלה, קיבלנו איתם נפש לדאוג לה, לגדל. תודה למלך עולם על כל הדרכים המופלאות להשקות נפש.
אני מסכימה. לפעמים עושה. לפעמים לא. החברות שלי מקסימות, כל אחת ואחת מהן. והן רק רוצות בטובתי, אבל היחידה שיודעת מה יעשה לה טוב היא אני. ולפעמים לא נכון לי לקנות, ולא נכון לי לפרגן, ולא נכון לי לטפל. המחיר גבוה מדי. זה לא הזמן. אני חייבת להשקיע משאבים במקום אחר – כל אלה דברים שרק אני מסוגלת לומר, וצריכה. אם אני רוצה להשקות נפש בלי להטביע.
*
זה לא סוד שאני מרוויחה מהקורסים שלי. מרוויחה רוחנית, נפשית, מקצועית וכלכלית. וכשנשים התעניינו בקורס סיפור אחר, התלבטו אם הן יכולות להרשות לעצמן את הנסיעות הבינעירוניות או את התשלום עליו, מצאתי את עצמי בקונפליקט שיכול לפרנס סיפור :). מצד אחד, רציתי לשכנע אותן שתצטרפנה לקורס. בשבילי. בשבילן. משתדלת מאד שהקורסים שלי יציעו ערך מוסף למשתתפות בהם, וכמעט פרצו ממני מילים נוסח 'את חייבת לפרגן לך'. מצד שני, נזכרתי בערב מרהיב. אם אישה חושבת שנכון לה יותר להישאר בבית, לא להצטרף לקורס – זאת סיבה להצדיע לה למרות שהיא אומרת לא לקורס שלי.
המילים הבאות מוקדשות לכל מי שרצתה, התחבטה, החליטה שלא:
כפיים על דיאלוג עם נפש. שאפו שבחרת מה נכון לך. אולי ניפגש בעתיד, אולי לא. העיקר שתתמלא הנפש במה שעושה לה טוב, במה שעוזר לה לגדול.
ולמי שחולמת לכתוב בפיג'מה ובנעלי בית (זאת הדרך המיטבית לכתוב. מניסיון 🙂):
מתרגשת לבשר שמועדון הפיג'מות סוגר היום את חודש הפיילוט. מחר יתחיל חודש חדש במועדון, אם ירצה השם ורק בכוחו. אם הנפש שלך זקוקה למילים כדי לגדול, זה המקום להצטרף אלינו.
אהבתי מאד את מה שכתבת שאישה חייבת לדאוג לעצמה אבל רק היא עצמה יודעת מה יעשה לה טוב.
דבורי יקרה,
שאפו על היושרה.
כיף לפגוש כאלו דברים באמצע הדרך.
כמה נכון.
כמה אמיתי.
כמה נשים יוצאות להתמלא וחוזרות מרוקנות שבעתיים בגלל נורמות חברתיות, בגלל אי נעימות ואי יכולת לסרב.
כמה היינו מאושרות אם היינו ממלאות את עצמנו לפי דרישות הלב ולא לפי דרישת הרחוב…
כמה 'קסם' יש בדפים שלך!
תודה דבורי מדהימההההההההההההה!!!!!!!!!!!!
אינמילים!!!!!!!!!!!
כאילו "כתבת" אותי… ; ))
אז תודה שהבנת לרגשות ולתחושות!
ובטוח נפגש אי פעם!! ; ))
המוןן הצלחות בכל העניינים!
והמון נחת! ; ) (גם מעצמך! ; ))