בנות בית

מיקסר טרטר בקומה מתחתיי. מעבר לקיר מרדכי בן דוד שר לשכנים שחלקו איתנו קומה: "ג'אסט וואן שבס". בעיני רוחי ראיתי את המגב, נע במרץ, מזרז את המים לעבר חור הניקוז כי תכף שבס אנד ווי'ל אול בי פרי.

הסתכלתי על התינוקות ששיחקו חצי מטר לידי, צחקו מבדיחה שרק הן הבינו, ושלוש מחשבות זרמו בראשי. בו זמנית. חשבתי על הצחוק שלהן. יפהפה. חשבתי על הבידוד של הדירה ששכרתי. מזעזע. חשבתי על שבת.

היא הייתה במרחק שעות ספורות, ובכל הבתים סביבי, ידעתי גם בלי לראות או לשמוע, התקיימה תנועה מסיבית, חפוזה. הדרך למנוחה ושמחה עוברת בצומת 'אין זמן' בואכה 'מהר-מהר'.

לי היה זמן, ובשפע. עמדנו להתארח בשבת אצל ההורים שלי. בלילה הקודם טיגנתי שניצלים לסעודה שתתקיים בבוקר, המחבת כבר התייבשה על השיש. בתוך המקרר היה חלב לקפה שאשתה בראשון. וזהו.

העפתי מבט על השולחן לשמאלי. מפה של יום חול כיסתה אותו. לא הייתה סיבה להחליף. ממילא לא נהיה בבית. אישוניי נדדו לרצפה. כל לילה העברתי סמרטוט, היו לי שתי תינוקות שזחלו עליה, טעמו בהתלהבות את הממצאים. נזכרתי בבית אחר, בדירה אחרת. בי האחרת; אישה שהתרוצצה מחדר לחדר בחמישי ושישי. פתחה סולם כדי לגרוף אבק מעל המדפים העליונים בספרייה. שעטה למטבח כדי לכבות את התנור, להכניס תבנית חדשה, כי תכף שבת ואין זמן. מהר-מהר.

היא אהבה את שבת, האישה האחרת. אהבה לעבוד קשה לכבודה, להרגיש: מלכה בדרך. שוב הבטתי בבנות שלי, דמעות בעיניי. לאישה ההיא היה בעל. היה לה בית אחר. והייתה לה שבת. כל שבוע.

אחת מבנותיי, סיסמוגרף רגש קטן ומדויק, הפסיקה לשחק. היא נשאה אלי ראש שואל. חייכתי. סיסמוגרף חייכה גם כן, חזרה להשתולל. אחותה גררה אותה לעולם מתחת לשולחן, מקום ששכח הסמרטוט. השקפתי עליהן, מתפלשות בחדווה בצהרי שישי כאילו היה יום חולין. בטון מתריס אמרתי לעצמי: רוצה שבת? קומי תעשי לך. אף פעם לא הייתי במחנה המתמסכן, לא התכוונתי לגור בו כעת.

עצמי לא זזה. מלמלה בקול עייף: מה הטעם? האוצרות שגרו איתי התקיימו על תפריט של תינוקות. ומי מבשל שבת בשביל אישה אחת? זה לא הגיוני. הכי נכון לקום, להתארח. בטח כשאת אמא של אוצרות שמטפחות תחביב לעשות צחוק מהלילה.

שבת כאבה לי בכל מקום לא הגיוני.

הן צחקו עוד פעם. חייכתי. למרות הכאב ושבת שנשארה בבית אחר. לא יכולתי שלא. ועוד פעם חשבתי על זהב טהור שמישהו התיך לתווים של שיר. ככה הצחוק שלהן נתפס בחושיי. השיר הכי יפה בעולם. חשבתי עליו בעוד שנתיים-שלוש, בעוד עשור. הוא ימשיך להיות ככה, זהב טהור? תווים של שיר? או שהמציאות תכווץ לצליל קצר, חד?

לא היו לי אשליות. החודשים הספורים שחייתי בתור אישה בלי בעל הספיקו ללמד אותי: המציאות תנסה לדחוף לשוליים. במרכז גרים רק האנשים הרגילים, הנורמליים.

ופתאום תקף אותי חזיון בלהות, בלי לעצום עין, בלי להניח ראש על כרית. ראיתי אותן, בעוד שנתיים-שלוש, בעוד עשור, ילדות שהשילו מזמן את החשק לזחול מתחת לשולחן. וראיתי את פניהן, רציניות.

בבת אחת התרוממתי מהרצפה שעליה רבצתי, העפתי אבק מהחלוק. הלכתי לחפש דיסק עם שירים של שבת. הכנסתי לטייפ, הן מחאו כפיים. ובבת אחת ידעתי איפה הן תגורנה בעתיד. בבית. קירות מכל צד, תקרה מעל, דלת. קן שיעודד אותן להתרפק, לצחוק. לעוף.

בלי היגיון הייתי ערה. התשישות שחשתי קודם התאיידה מעורקיי, רק דם זרם בהם עכשיו. אותו דם שזרם בבנותיי. בשבילן התנערתי מהרצפה, הזדקפתי. היה לי בית לבנות.

שבת הפכה לבת בית.

מילאתי מקרר, הוצאתי סירים. המחבת לא הספיקה. פרסתי מפה לבנה על שולחן. שטפתי. ספיישל לשבת. על הסולם ויתרתי. בכל זאת היו לי תינוקות, והוא הלהיב אותן מדי. על כל הסעיפים האחרים של שבת סימנתי וי ענק. בלי היגיון. אישה אחת, שתי תינוקות. אפשר להתארח, אפשר לעשות שבת מינימליסטית. הכנסתי את ההיגיון לבוידם, הדלקתי טייפ, פתחתי דלת למלכה. בשבילן. שתרגשנה: יש בית, יש שבת.

אחרי שבת באו החגים. הודיתי לכל מי שהזמין אותנו, אמרתי לא, כן למציאות שיש בה שיר. זאת לא הייתה החלטה שקיבלתי באופן שרירותי ולבד. דיברנו על זה, אוצרות ואני. הזכרתי שהן בוחרות. אם הן תרצינה להתארח, אארוז מזוודה. הן רצו להישאר. לא הבינו מה השאלה בכלל. הכי כיף בבית. חייכתי, הסתובבתי. שלא תראינה את הדמעות. מעולם, עד עצם היום הזה, לא שמעתי מילים יפות יותר: הכי כיף בבית.

לא תמיד זה היה קל. ערב פסח, למשל, תמיד גרר אותי לקצה, התאמץ לזרוק אותי למחנה המתמסכן. לבד ניקיתי, לבד קניתי, הבנות היו עדיין קטנות כל כך. ובליל הסדר, גם כשכל חלק בי התחנן להתפרק, לנמנם על ההגדה, שרתי בקול. החבאתי אפיקומן. הגשתי לשולחן. תפריט שלא היה מבייש שום מסעדת גורמה. אכלנו רבע, בקושי, לא היה לי אכפת. ריח של חג נספג בכל מקום. היה בית.

כשאנשים טובים דיברו איתי על חיי, ראיתי בעיניהם את החמלה, את הצער. כמעט תמיד בסוף השיחה, או באמצע, הגיעה ההזמנה לבוא להתארח אצלם, הם ישמחו לשמח. הבטחתי שאנחנו שמחות. הם לא האמינו. בספרים, בעיתונים, בית מפורק הוא לא סיבה לשמוח. ולא הצלחתי להסביר: לא שם אנחנו גרות. לנו יש בית יציב, שמח. יש בו שבתות וחגים, שגרה וימי חולין, והמון צחוק. המון.

אנשים טובים נעצו בי מבט מפקפק. ויתרתי על המילים, הלכתי להיטיב את הנרות של עצמי. הדלקתי חג.

*

לא התכוונתי לכתוב את הטור הזה.

משתדלת מאוד להשאיר את חיי האישיים בתוך הבית. בעיתים הנדירות שאני כותבת עליהם, הבנות נשארות מעבר לזרקור. לא חושפת אוצרות לעין כל.

העורך שלח מייל, סיפר על פרויקט החג. סיפרתי עליו לבנות שלי. אמרתי, שיר על שפתיי: אם הייתי כותבת, הייתי כותבת עליכן.

זכיתי לפגוש הרבה אנשים טובים בחיי, ולא מעט מהם הושיטו יד, הציעו גלגל הצלה בזמנים שנזקקתי לו. ובכל זאת המקום הראשון שמור לבנות שלי, אוצרות שעיצבו לי בית.

לא הבנתי את זה אז, ביום שישי ההוא שהסיט את חיי מהנתיב המתמסכן. חשבתי שאני עושה בשבילן. בונה להן בית שתוכלנה לסמוך עליו, להזדקף. רק היום, שנים אחרי, אני יודעת: כשבניתי להן בית, בניתי לי. הן 'מודה אני' בבוקר, המלאך הגואל בלילה. הן נר של שבת ושל יום טוב. וכשהן צוחקות, אני שלולית. זה הכוח שלהן עלי: להתיך זהב, לצקת אישה על הרגליים.

נאמתי להן את כל הנ"ל. הן אמרו: אמא, תכתבי.

הזכרתי: לא כותבת עליכן. כשזה קורה במילה או במשפט של סוף סיפור אני מבקשת מכן לקרוא לפני כולם, לאשר.

הן חייכו: הרי את מאושרת.

היססתי. הן ביקשו שאכתוב. בלי לפחד. מגיע לבית שלנו לראות אור, מגיע לו לספר את הסיפור האמיתי שלו. השם נתן לך מילים, אמא. בבקשה, ספרי לעולם שיש שמחה בכל מקום שפותח לה דלת. אין שוליים לאושר.

כתבתי. תמיד כותבת בשבילן. בשביל כל נפש שמסכימה איתי: יש קסם בחיים האלה, והוא נמצא מתחת לשולחן, ובתוך המקרר, וליד הרדיאטור בחדר הילדים. לא תמיד צריך לנדוד לים, לקפוץ לגלים בתקווה למצוא גלגל. לפעמים הוא בבית.

(פורסם במגזין משפחה, פסח תשפ"ה)