באחת השבתות האחרונות גיליתי את שיר השירים. ידעתי ששיר השירים נכתב על ידי שלמה המלך, שזה סיפור האהבה הכי גדול בכל היקום בכל העידנים – בין כנסת ישראל למלך עולם. היו תקופות שאמרתי את שיר השירים בכל ערב שבת כדי להביא גאולה עלי ועל כולם. אף פעם לא הענקתי לעצמי את ההזדמנות ללמוד אותו. להתעמק ברש"י, במפרשים נוספים. להבין מה אומרות מילים שדקלמתי כל הזמן.
בשבת ההיא קרה מה שקרה. מצאתי את עצמי פותחת שיר השירים כדי לצטט פסוק מדויק. ונסחפתי פנימה. במובן הפשוט, הטהור של המילה. מתנה שרק שבת יכולה לתת.
הרבה פסוקים תפסו אותי, סיפרו על חיי. אחד מהם הוא הפסוק: "ומדברך נאווה כפלח הרימון" (ד, ג) שלימד אותי, קודם הכל, כמה לא ידעתי. תמיד פירשתי את המילה 'מדברך' כמדבר שלך. והתרגשתי מעינו הטובה של הבורא, שרואה גם במדבריות שאנחנו תועים בהן, פלח רימון, גרגרים של זכויות.
אבל רש"י לימד אותי ש'מדברך', הכוונה לדיבורך. והמילים 'כפלח הרימון' מתייחסות בכלל להמשך הפסוק – 'רקתך'. עליהן רש"י אומר: 'ריקניים שבך מלאים מצוות כרימון'. וכמעט יכולה לומר 'ברוך שכיוונתי'.
שמה בצד רימון. מתרכזת בשתי המילים הראשונות. מדברך נאווה. ואולי, לא מעזה לפרש מילים קדושות, אבל אולי יש משמעות לעובדה שהמילה 'מדברך' מזכירה מדבר. ואולי יש פה שיעור גדול בשבילי על מילים יפות שלא צריכות כישרון רטורי מיוחד או יכולת כתיבה נדירה. הן צריכות לב; שממה חמימה שאין בה המולה של עיר והמון אדם. רק אמת. בוקעת דווקא מהסדקים, מקשב לקול בסיני.
*
בשבוע שעבר התאפקתי פעמיים לא לדקלם את המילים האלה באוזניהן של נשים טובות. אחת מהן התקשרה אלי, דיברה על מיזם מסוים, הזכירה את הספרים שלי, אמרה: "טוב, את בטח לא צריכה את המילים הטובות שלי". ואמרתי, להוטה: "בטח שאני צריכה!" היא צחקה, העניקה לי אותן.
אחרי יומיים זה קרה שוב. עוד אישה, אחת ויחידה, התקשרה אלי, דיברה על מיזם אחר. אמרה בהתנצלות: "בטח נמאס לך לשמוע מילים טובות".
"ממש לא", הודעתי, חסרת בושה. "את המילים הטובות שלך הרי עוד לא שמעתי".
בעת שהתקלפתי מבושה נזכרתי באישה אחרת שהתקשרה אלי, גערה בי על אחד מספריי. ועוד אחת ששלחה לי מייל רותח, התלהמה באופן שלא היה שורד שיח אחר, לא וירטואלי. ושאלתי את עצמי למה אף פעם לא קורה ההפך. למה מעולם לא נאמר לי, לפני ביקורת חריפה: "טוב, את בטח לא צריכה את המילים הרעות שלי". או: "בטח נמאס לך לשמוע מילים רעות". למה לביקורת כל כך קל להחליק מאתנו? ודווקא המילים הטובות צולעות החוצה, מבוהלות מעצמן?
אולי נדרשת אמונה שרחש ליבי דבר טוב. שמדברך נאווה. שכל דיבור טוב שלנו הוא ענוג, ויפהפה. שווה קשב.
יהיו לרצון אמרי פי לפניי, השם צורי וגואלי.
*
מחר, אי"ה ורק בכוחו, מגיעה לבית שמש, למתנ"ס גוונים. לדבר על סיפורים, כתיבה שלהם, בשבילי, בשבילכן. מתפללת לדבר שם רק טוב. הלוואי שתהיי 🙂.
(פרטים נוספים על הערב במתנ"ס נמצאים ממש פה).
בואי לחיפה
פליז
אולי זה ידרבן אותי להוריד כמה קילו:)
בבקשה, לא. רוצה אותך במלואך :).
מגיעה לרכסים בקרוב, אי"ה. כשיהיו לי פרטים מדויקים ומודעה מעוצבת – אשתף.
היית כבר ברכסים? (ה' תמוז)
הלוואי שהייתי… אני בדיוק מזדמנת לבית שמש, אבל אהיה בעבודה 🙁 אולי תהיי גם בביתר?
אולי…
ממתינה לקבל הודעה על זה ממלך עולם. הוא אחראי על הלו"ז שלי.
גם לירושלמיות מגיע 🙂
בשבוע הבא, אי"ה.
קוראת רק עכשיו את הפוסטים האחרונים שלך, עושה PAUSE לחיים ומתמוגגת לראות ולהרגיש באמנות אמיתית, נקייה וכל כך יפה!
בבקשה, תמשיכי, טוב?
:).
תודה, נחמדה. ממשיכה רק בזכות תגובות כמו שלך.
בואי לביתר!!! בבקשה!!! מתחננת אליך…
דיברת על ביקורת, אז כמישהי שלמדה כתיבה (זכיתי גם לשמוע שיעור אחד ממך), יש משפט אחד שמלווה אותי:
"אהוב את הביקורת, כי היא תעמידך על הגובה האמיתי"
(האדמו"ר הרש"ב, היום יום, חב"ד:))
ואגב, מזדהה עם החשיבה שלך. בין השורות שלך אני מזהה את האהבה שלך למילים, להשפיע ולכתוב.
אבל כמובן שחייבים לבדוק כל ביקורת אם היא מגדלת אותי או לא. אם כן- מעולה! בשביל זה נברא המושג ביקורת, גם אם זה קצת כואב, זה מה שגורם לנו להתקדם ולהשתפר. אבל אם זאת ביקורת לא נכונה- היא רק תקטין ובמקום לגרום להתקדמות- תגרום רגרסיה. ולכן בכל ביקורת צריך לבדוק אם היא נכונה או לא, ולא להתרגש מכל מה שאנשים אומרים.