לפני שלושה שבועות חגגתי יום הולדת.
חגגו איתי כמעט מאתיים נשים מדהימות ושלוש חברות שאין עליהן בעולם. הקונספט היה אל תלכי לבד בחושך. מילים שצריכות לראות אור שוב ושוב, ושוב. בטח במציאות המוטרפת שלנו.
אחד מרגעי השיא של יום ההולדת היה הרגע שהן סיפרו לי, אלה שאין עליהן בעולם, על השרשרת. מתנה שהזמינו מתחת לרדאר שלי. זאת שרשרת יפהפייה, הורדתי אותה מהצוואר כדי להסתכל עליה בזמן שאני כותבת את הפוסט הזה. דיסקית כסף צרה. בצד אחד חקוקות המילים 'אל תלכי לבד בחושך'. בצד ההפוך מופיעות המילים 'אנחנו כאן'.
גילוי נאות: אני לא חברה של תכשיטים בדרך כלל. השרשרת הזאת איתי מהרגע שהגיעה. זאת לא שרשרת, זאת פיסת לב. ואני זקוקה לה.
*
יש בדידות בחיים האלה. היא בילט-אין בכל התמודדות שמבדלת אותנו מהמחנה של 'הנורמלים'. ולפעמים גם כרטיס למחנה 'הלא נורמליים' לא עוזר, כי ניסיון הוא מפרט כל כך מדויק, כל כך אישי, וזה חלק מהעניין. הבדידות.
ותכלס, אני מלכסנת עין לשרשרת, לפעמים לבד וחושך, ולא תמיד מישהו כאן. זה קורה. קרה לי אתמול. עבר עלי יום בסימן לב כבד. באחת בלילה הרגשתי שאני חייבת נפש שתאהב אותי. עכשיו. פתחתי את הצ'אט, כתבתי לחברה טובה:
אני צריכה מישהו שיאהב אותי עכשיו. בחינם. בלי שאסביר.
היא לא ענתה. למה שתענה? ליל שישי. נשים נורמליות נמצאות במטבח. הגיבה אחרי כמה שעות, אחרי שהספקתי לקלוט שיצאתי פתטית. קבצנית עלובה. מבקשת אהבה.
הצ'אט צפצף. שפע עלי מילים שלה, אוהבות מאד. ועוד. השמש עלתה עם המילים שכתבה, חברה טובה שכמוה. ולא הייתי מסוגלת להגיב. לא הצלחתי לקרוא בכלל. עיוורה אותי העליבות, הבדידות שעשתה לי 'פווו' ונפלתי. כאילו אין לי רקורד בַּלְּבד.
ורק אחר כך, כשעמדתי בחלון ושמש עמדה מולי, וראש חודש, ואל תבטחו בנדיבים, בבן אדם שאין לו תשועה, הבנתי שזה הצו. הכי קשה בעולם: לבטוח רק בו, לא ללכת לבד. כי הוא ברא אותנו, נפשות רבות וחסרונן. והוא סומך עלינו, שנהיה אוהבים זה את זה. גם אם זה יקרה אחרי כמה שעות. או ימים. או דור.
וחוזרת לשרשרת. ואומרת לעצמי: כן, לפעמים זה צו השעה. לומר לעצמי – אל תלכי לבד בחושך. לחפש אהבה שתאיר לי. לחכות בפתטיות שתבוא ויהיה לה אכפת. ואולי היא תבוא מאוחר מדי, ואולי עד שהיא תבוא כבר נצליח לזקוף ראש, לעודד את הלב. ועדיין, זה נכון. להאמין שאנחנו שוות נפש שתהיה איתנו, שתגיד: אנחנו כאן. זאת לא רק את.
*
ראש חודש אדר א'. אני לא במוד, מותר להודות? מין מציאות של גלות. לכל עם ישראל, ובמרחב האישי שלי. ולא עליז לי ולא אדר. והתלבטתי לא מעט אם להעלות פוסט, לא מתחשק לי להיות הנאחסית שלא מתאימה את עצמה לתאריך ולמצב רוח.
רקדו לי בראש המילים 'משנכנס אדר מרבין בשמחה'. היה קל לשיר אותן פעם. מש… מש… שלא מתייאש עד שנכנס :). אף פעם לא התעכבתי על המילים האלה יותר מדי. חשבתי שהן מדברות עלינו, על צו השעה שלנו לשמוח בתוך תוהו ובוהו. ורק אתמול, כשנדדתי בין חושך לאור, הבזיק בי כיוון חדש למילים. עוד רובד. אולי המילים האלה בכלל לא מדברות על השמחה שלנו, לא אותה אנחנו מצווים להרבות. אולי הן מכוונות אותנו לשמחה של הזולת, מתחננות שנרבה ונגדיל, בכל כוחנו הדל נשתדל שתהיה. למרות חסרונן וכל הנ"ל.
לא מכירה דרך טובה יותר לזרות שמחה מהמילים: איך את? מה שלומך? רוצה לדבר? אני כאן.
הולכת לכתוב לחברה, כותבת גם לכן. אני כאן. לא יודעת אם אהיה כאן בעוד רגע. יום שישי והמטבח קורא לכולנו. איכשהו, אולי אחר כך, אהיה. אם ירצה השם ורק בכוחו. וכשאהיה, אשתדל לשים לב. גם אם לא אגיב. תמיד שמה לב, קוראת כל הודעה בכל נימיי. אוהבת.
"כה אמר השם… אשיב את שבותם וריחמתים" (מתוך ההפטרה)
כמו תמיד.
מיוחד. עמוק. נוגע.
טוב לזכור שרגעי השפל הם חלק מהפאזל של החיים, בטעות נדמה כשהם באים כאילו יחתמו אצלנו אזרחות.
בסוף הם תמיד הולכים ומשאירים אחריהם דמות אותנטית. מבקשת אמת באמת.
אני אוהבת אותך. דבורי. בלי להכיר אותך אישית. אני אוהבת את הכנות שלך ואת המודעות המהממת הזו עם כל מה שמרגיש לך בכל רגע נתון. אני יכולה רק לאחל לך שתמיד תמיד תרגישי את האהבה שלו. אהבה שאינה תלויה בדבר!
אוי, דבורי.
את כזו מותק.
מכירה את הרגש הזה
של ה'אני רוצה חברה עכשיו'
אבל לא הבנתי למה את שמה את עצמך במועדון הלא נורמליות-וציטוט-נשים נורמליות במטבח עכשיו-
מאלפת את!!!!!!!! איך אנחנו שורדות את החושך הזה? אה? וזה קורה לנו בלי סוףףףף. בטח מאחורי הקלעים קורים דברים מופלאים מכל מה שעובר עלינו, פתאם יפתח המסך שהסתיר את הכל ואז נמלא שחוק פינו, במהרה אמן.
אולי אם הייתה לי שרשרת כזאת אבל היה כתוב אני כאן (רבש"ע), היה לי יותר קל להרגיש את המציאו התמידית והעוטפת? דבורי אולי תזמיני ליין כזה?
דבורי, הכנות שלך מדהימה,
השתתפתי ביומולדת שלך ואני מקנאה בך.
באומץ שלך לקום ולהודות
קשה לי עכשיו, אני רוצה כבר טוב.
לא שוכחת את העיר תחתית של כולנו
את החושך שכולנו חוות
והרבה יותר קל לחוות יחד.
מאחלת מכל הלב לך, לי ולכולנו
שיהיה טוב, שנראה אותו!!
שכבר תיכנס השמחה אלינו
ושבנתיים בחושך לא נהיה לבד.
זה תלוי גם בנו-בי
אם אעז להכניס מישהו אל החושך שלי,
בנתיים רוצה מאד אבל עדיין לא מעזה.
אשה אחת ישבה בדד
בתוך עמה ישבה
אשה אחת
ועוד אחת
אשה
וסיפורה
כמו ריבית
והצמדה
לכל קשה ומר
היתה בדידות
נספח כבידה
פינה
בלב נשבר
ומי יבין
לכאבה
כולם היו
כזר
ורק אתה
תחבוש ליבה
עמה תהא
בצר
לכל נספח ולב נשכח
הבא מהר הקץ
אסף מכאוב
וכל נידח
יחדיו
להקבץ
שיר נוגע עמוקק
מרשה להעביר?
בשמחה ובחיבוק.
דבורי,
התרגשתי מכל מילה שלך.
כמו תמיד את כותבת מושלם ומתארגת את הרגשות שלך באופן מוחשי.
תודה רבה!
אוי דבורי, דמעות בעיניים שלי כעת.
כמה כח אמוני יש בך.
מרגשת.
דבורי, אני קוראת מושבעת שלך! אין על הכתיבה שלך. נכנסת עמוק!!! מכורה לסיפור של בקה ואמונה (מה שמו)
יש לך עומק רגשי כמו ים…..! אני ממש סקרנית להכיר אותך פנים אל פנים.
את מתיחסת כאן לבטא בדידות של נשים חד הוריות?
אם כן, אני לא מתיימרת לגעת בכאב הזה. רק רוצה לספר, שלמרבה הכאב יש כ"כ הרבה נשים נשואות ובודדות… לפעמים, גם כאלה שנשואות לאדם טוב, אך לא מחוברות לעצמן ,ויש להן ים של כאב בפנים שגורם להן לחוש בדידות לעיתים קרובות מידי…(בד"כ אלו נשים עם רגישות גבוהה "אנשים רגישים מאד")
דבורי יקרה, מזמן לא ביקרתי באתר היפה שלך, ומזמן לא שמעתי ממך כלום. ועכשיו אני מרגישה השגחה גדולה לקרוא את המילים האלו ממש.
כשאני זקוקה לאהבה אני פשוט מבקשת מהשם חיבוק ואהבה, ועכשיו. הוא תמיד יודע לשלוח לי חיבוקים דרך אנשים, מיילים, וכל היתר. ועדיין… אני תמיד מבקשת עוד ביום שאחר כך… כל כך מפחיד וקר כאן בעולם הזה! וכל הזמן מרגישים את הוואקום הזה של הטבע- בררררררררררררר- חלל הפנוי——— ואמאל'ה…
אנחנו שבורי לב, ילדים קטנים שלו בגלות מרה כזאת… והוא רחמן ומבין כמה זה מפחיד ועצוב:(
אבא, תן לנו חיבוק גדול! חיבוק אוהב, שמרגישים בכל הגוף. חיבוק עוטף כזה של גאולה פרטית לעומקי עומקים.
ושכל החיבוקים הפרטיים האלו, יצטרפו לגאולה אחת גדולה.
אהבה וגעגוע, שירי.
תודה על מילים מדויקות לפורים עצוב.♥️