תקציר: אישה מקימה את רעותי. ריקה שעובדת אצלה מציעה לה את פורמן מהנדל"ן. אישה מסרבת. אפרים, המוז'יניק של אישה, מתחיל שידוכים.

5.

אישה מדברת עם שדכנית.
לשדכנית יש שם: חנה רובין. יש לה גם חזון: לארס את אפרים עם ברכה לוי.
הם נפגשו אתמול, בדירת גמ"ח. אמא של ברכה דאגה לכתובת, שלוש בנות שלה נפגשו בדירה ההיא, התארסו. יהא זה המקום.
בשעה עשר חנה רובין התקשרה כדי לבשר שברכה רוצה להמשיך ומה אפרים אומר.
אישה, הלומה קלות, הבטיחה לברר מה אפרים אומר. חנה רובין סגרה. אישה התקשרה לאפרים. בכלל לא ידעה שהפגישה נגמרה. הוא לא התקשר אליה.
אפרים לא הבין למה היא נסערת. סמך עליה שתבין שהפגישה נגמרה. כולם יודעים שפגישה ראשונה אורכת תשעים דקות על השעון. התחילו בשמונה וחמש דקות (האוטובוס של ברכה איחר). סיימו בתשע עשרים ותשע (נזכר שהופנר מתחתן הלילה). זהו. פגישה ראשונה. מה יאמר ומה ידבר.
אישה שאלה איך היה. הוא פלט "בסדר". הרהר רגע, הוסיף: "נראה לי". ניסתה לסחוט ממנו יותר מילים, מה אמר, מה ברכה אמרה, כמה שתקו. לא היו לו הרבה מילים לתרום. הוא שאל איפה למדה (אישה פלטה, מזועזעת: אמרתי לך איפה!) היא שאלה על מני ודודי. סקרו את עץ המשפחה שלו, שלה. דיברו על מזג האוויר. על הטיולים שנהג לעשות עם הופנר. היא סיפרה על המחנה של הסמינר. הוא גיחך, הזכיר שבנות לא יודעות לטייל.
אישה חרחרה. "לא אמרת את זה!"
אמר.
התערפלה לחלוטין בגללו. ורק כששאל למה התקשרה, בעצם, נזכרה בברכה שרוצה לפגוש אותו עוד פעם. אפרים אפילו לא התרגש מהעניין. כאילו לא עלה בדעתו אחרת. בסדר, ייפגשו עוד פעם.
אישה אמרה בנימה עוקצנית (עדיין כעסה על הבנות הלא יודעות): "אתה לא נשמע נלהב מאד".
הוא אמר: "אם תהיה פגישה חמישית, אני אשתדל להתרגש". הכי יבש. הכי קוץ.
חנה רובין רצתה לשמוע מה דעתו של אפרים על פגישה שנייה. אישה אמרה בקול זהיר שהכיוון נראה חיובי, לא רצתה לענות את ברכה לוי המסכנה. תדברנה מחר בבוקר, תאמר אז 'כן' או 'לא'.
כל הלילה הרהרה באפרים שלא יודע מה בנות יודעות. אולי היא צריכה להוריד את השידוך, לחנך אותו לפני השידוך הבא. אבל ברכה לוי המסכנה. מצד שני, ברכה לוי המסכנה.
מדי מהר נגמר הלילה וחנה רובין קמה לוותיקין, כנראה. התקשרה בשבע וחצי. נקבע, כן?
אישה משפשפת מצח, נכנעת. תדבר עם אפרים בצהריים, תורו למצוא מקום.
בצהריים היא זורקת לריקה מילים מעורפלות על דואר ופיצה, בורחת מהמשרד לרחוב. מתקשרת. ילד עונה לה, צוהל: "מאמאמני!"

*

הוא היה הילד שלה. מהרגע שנולד. הביטה בריסיו הארוכים, השתאתה כמה הם כהים. תינוק בן רגע; יצירה שרק התחילה להתיישר, לקבל צורה, צבע. חוץ מהריסים. הם היו מושלמים מהרגע הראשון. לא הפסיקה להתפעל.
יוסף-חיים חייך, נאנח, עדכן שהיא לא נורמלית. קיבלו ילד במתנה, שלם מקודקוד עד בוהן. למי אכפת כמה הריסים ארוכים או כהים. איך אפשר להתעסק בקטנות ברגע גדול כל כך?!
היא ומני חגגו על הקטנות. עיצבו פרחים מפלסטלינה, לשו בצק ללחמניות שמילאו יחד. צפו מהחלון על העולם, תיארו זה לזו מה הם רואים, מה דעתם. פעם רבצו על הספה, דמיינו איזה טעם יש לעננים. יוסף-חיים נכנס, שמע. סינן: "בנות".

*

"נגיד שחבר שלך נפגש עם מישהי".
"נגיד". מני מחייך. היא שומעת.
"והם מדברים על טיולים שלו, שלה, וחבר שלך מגחך, אומר לה שאין מה להשוות, בנות לא יודעות לטייל. מה היית אומר?"
"לו?"
"לו, לעצמך. נשמע לך נורמלי?"
"נשמע לי כמו בחור שצריך לעבוד על חוש ההומור". הוא לא מזדעזע, ילד שלה, בן שלו.
"לא נכון!" היא מתווכחת. עם מני היא יכולה להתווכח. "זה מעבר להומור. זה לא מכבד!"
"אוי, אמא, באמת", הוא מתאפק לא לצחוק. היא שומעת. "כאילו לא גידלת שלושה בנים".
היא חושבת על הבנים שיוסף-חיים גידל, דאג להרחיק ממחוזות לא להם.
"חוץ מזה, מה זה משנה מה אני אומר? משנה מה הבחורה אומרת".
אישה לואטת, ליבה דם: "היא רוצה להמשיך".
מני מגיב, עליז: "זה אומר ווארט תוך שבוע? אני אגהץ חולצה".
היא נרעדת. בגלל החולצה שהוא לובש כעת, בגלל הווארט. מה פתאום תוך שבוע? אין מצב! היא לא תרשה! תכריח את אפרים לעצור, לחשוב. היא-
"אמא".
אישה משתתקת, נושפת לתוך הפומית. מני אומר: "אני אבוא מחר, בסדר?"
הוא סוגר. היא נשענת על תיבת דואר ריקה, רותחת משמש של צהריים. בתוך ראשה ארבע ידיים אוחזות בחופה, אפרים תחתיה. מתנדנד בעיניים עצומות.
אישה מכריחה את עצמה לנער ראש, להפסיק לדמיין. עוד לא חגגו אירוסין, מה היא קופצת לחתונה? הרהור מבליח בה, חצוף, על הבית שאפרים יעזוב. אולי דודי צודק, אולי מני יעזוב מיד אחריו. היא תצטרך לארוז, לעזוב גם כן.
ליבה מאיץ קצב. היא מנסה לנשום, ללכת. רעותי מחכה. גם פורמן. מקסימום, אם המצב יידרדר, תעמוד בעצמה תחת חופה, תעצום עיניים, תתנדנד. אולי חננאל פורמן הוא חננאל פורמן אבל לפחות לא תהיה לה בעיה איפה לגור. לפורמן נדל"ן יש פרויקטים בכל מקום. היא תוכל לגור בדירת גן יפהפייה, לעבור אחרי חודש לפנטהאוז מוצף אור. כל הארץ תפתח לה דלת אם תתחתן עם פורמן.
אישה צוחקת. באמצע רחוב היא צוחקת, מצמידה נייד לאוזן. שלא יגלו שהיא לא נורמלית, יש לה בנים לחתן. כל כך משעשעת אותה האישה בדמיונה, מנתרת מחופה לחופה, בונה לעצמה ארמונות. פורמן. לא עלינו. שום גן לא שווה את הבית הזה.
'כאייל תערוג' נשפך פתאום לתוך האוזן שלה. היא מנתקת את הנייד מהתנוך, מציצה בצג. ריקה.
"איפה את?" ריקה מהמהמת כאילו היא נרדמת. כאילו אישה הכריחה אותה להתקשר, לשאול 'איפה את?' ועכשיו היא תקועה באמצע המעשה הכי משעמם בעולם.
אישה מזכירה את הדואר. גמרה שם, ברוך השם. בדרך למשרד. אולי תקנה מגש פיצה ב'אקספרס'.
"לא צריך. פשוט בואי".
אישה נדרכת. ריקה אומרת לא לפיצה, לא קרה אף פעם. "מה קרה?"
ריקה בולעת אוויר. "פשוט… בואי!"

-המשך יבוא-