אבא

בכל מוצאי פסח זה קורה. העולם אביב ונשים טובות מסתובבות בו, נמרצות. אין כמו ערב פסח כדי להזכיר לנשים למה הן מסוגלות, וכמה הרבה הן יכולות לעשות. אז הן מסתובבות בעולם, נמרצות, מציעות לעשות, ללכת, לרוץ. והן, מקודקוד עד בוהן, מלאות בחלומות, בעתיד. בזמן שאצלי מתרחש תהליך הפוך לחלוטין, וכל כולי, מלמעלה למטה, מימין לשמאל, מצטמצמת לאיזו קובייה הונגרית שצריך לסדר, וכמעט כל כולי אי שם, בעבר.

אני נלחמת במציאות הזאת. מכינה רשימות ארוכות של חלומות ומשימות, משוחחת עם נשים טובות על העתיד. אביב, זה יופי של דבר. בפנים הלב גשם.

בי"א באייר תשע"ב אבא שלי נפטר, ומאז בכל מוצאי פסח, כבר שלוש עשרה שנים, אני חיה בשני מישורים. במישור האחד אני חיה, נושמת, מנסה לתפקד בתור אמא ובת ואחות וסופרת, משתדלת להתנהג כרגיל, כי החיים. הם לא מרשים לעצור. במישור השני אני אינני. יש אבא ועבר שמתעקש להתפרץ פנימה, להדהד: זוכרת את הקטלוג שאבא נתן לך?

הקטלוג שאבא נתן לי היה קטלוג של חברת משחקים, אין לי מושג איך התגלגל בכלל לבית של אבא ואמא. אבא דפדף בו ערב אחד, הצביע על עמוד כלשהו בקטלוג, ביקש שאקנה לתאומות את זה. הנהנתי. הוא לא ראה. הוא כבר לא ראה בשלב ההוא. הוא לא ראה על מה הוא מצביע, הוא גם לא ראה שבכיתי.

אני שומרת את הקטלוג. אין שום היגיון לשמור אותו, הפסיקו לייצר את המשחקים האלה מזמן. לא מסוגלת לזרוק כי אבא עצר בעמוד הנכון. הופיעו בו דגמים של בובות שהבנות אהבו. בלי לראות הוא ראה.

וזאת רק דוגמה אחת מה קורה לי ממוצאי פסח עד כה, איך אני נושמת במישור אחד, נשנקת במישור שני. ומשישי שעבר הכאב על אוטוסטרדה, והעבר בן בית. פרק מזוודות, התיישב על הספה, הוא פה, ויש לו מה לומר. זוכרת את שני האחרון של אבא? שרת עם אבא. הפעם האחרונה ששרתם ביחד. זוכרת את רביעי? אבא איבד הכרה והתקשרת לרב פרוינד מעזר מציון. בשתים עשרה בלילה באו לעשות לאבא עירוי. באחת בלילה הלכת הביתה, אמרת לעצמך: הכל בסדר, הוא רק התייבש. את תפגשי אותו מחר. זוכרת? זוכרת את מחר? חשבת שתיסעי למס הכנסה ופתאום התקשרו אלייך, אמרו: בואי מהר ורצת כאילו חייך ייגמרו אם תעצרי?

זאת הפעם הראשונה בחיי שאני כותבת פוסט, מתפללת שאף אחת מכן לא תבין אותי. רק מי שאיבד הורה בעקבות מחלה ממארת יבין את המערבולת הזאת שמתרחשת בשבוע של היארצהייט, את ההיסחפות לעבר, לכאב. לשעון החול האוזל. עוד גרגיר. עוד רגע. עד תום הכל.

אבא שלי גסס מול עיניי. ראיתי את האוויר שברח מריאותיו. שמעתי את ה'שמע' ברגע שיצאה הנשמה, זה צליל שלא יעזוב אותי לעולם. וכל כך קשה לי עכשיו, ליל היארצהייט. כל תא בי מתעקש לכאוב את הימים ההם. אני נלחמת בעצמי כי יארצהייט. לא רוצה להתגעגע לאבא הגוסס. רוצה להתגעגע לאיש שגידל אותי שלושים שנה, שהשפיע עלי בדרכים ששום אדם ושום דבר לא ישפיעו עלי כמוהו. הנה זיכרון שאני אוהבת:

דיברתי איתו בכל בוקר בשמונה וחצי. מיד אחרי השיעור הקבוע שמסר. אפילו שהייתי במשרד, ולא לבד. אפילו שלא תמיד היה לי משהו מיוחד לומר. קמתי שעתיים קודם, התחלתי יום. לא כותרת העשור. בכל זאת התקשרתי. בכל בוקר.

דיברתי איתו בכל ערב כשחזרתי הביתה. השעה השתנתה מדי יום, גם הדרך עצמה לא הייתה אותה דרך תמיד. עבדתי בשתי שלוחות של המשרד, ולפעמים חזרתי באוטובוס, לפעמים נעזרתי במונית. הייתי מוכרחה לדבר איתו. בשבילי. אבא איזן אותי, עיגן לחיים, למציאות. הוא היה האוויר ששאפתי שנייה לפני שפתחתי דלת, נכנסתי שוב לנעלי בית של אמא.

ועד היום, שלוש עשרה שנים אחרי, אבא חסר לי. אני קמה בבוקר, עושה מה שאישה עושה בבוקר. בשמונה וחצי העין נוטה לנייד. אני מחזירה אותה למסך, יש פרק לשלוח, יש מיילים לענות עליהם. החיים, אין סטופ, ברוך השם. לפעמים, בסוף יום שקורה בשתיים בלילה בדרך כלל, אני חושבת עליו, שואלת את עצמי אם זו הסיבה שאני מתקשה לסגור יום. אם הוא היה פה עכשיו, הוא היה נוזף בי, אגב. על הערנות המוגזמת. הוא היה מתקשר בעשר בלילה כדי לוודא שניתקתי נייד, כיביתי אור. ואני הייתי מספרת כמה הרבה אני צריכה להספיק, מדברת בקול של אישה בוגרת. מתענגת על הזכות להיות ילדה של אבא עוד פעם.

פעם-פעם, לפני שאבא הלך, אחת הקולגות שלי, מאה אחוז עגמומיות, שקלה לפרוש. שאלתי בבהלה מי ימלא את מקומה, והיא אמרה בטון השמור לסובלים: "בית הקברות מלא באנשים שחשבו שאין להם תחליף".

מאז הספקתי לשמוע את הפנינה המזויפת הזאת בכל מיני הזדמנויות, והיא תמיד מכריחה אותי לחשוב על אבא שלי שאין לו תחליף. עד היום, שלוש עשרה שנים אחרי, לא מצאתי מישהו שידאג לי ולבנות שלי כמוהו. יש לי משפחה, חברות, אני מוקפת נשמות מדהימות, ברוך השם. מודה על החסד הזה, על השפע. ובלי סתירה, אבא חסר לי. מאד מאד. אני יכולה לנסות להסביר למה ואיפה ואיך אבל שום מילה לא תתחיל לתמצת כמה מאד.

חושבת עכשיו על המימרה המעצבנת לעיל, רואה בה פתאום מסר אדיר: להיות. פשוט להיות בחייהם של הקרובים לי, לראות זולת. לזכור: אין כמונו, אין לנו תחליף. אנחנו מוכרחים להיות. אנחנו צריכים לראות. יש אינספור דרכים לראות נפש אחרת, להיות איתה, לידה. לשמש לה עוגן בחיים המשוגעים האלה. לאזן כשהיא על נדנדה. בלי מעשים גדולים. מספיקה כף יד אחת על נדנדה כדי לגרום לה לעצור. מספיקות ארבע מילים: בוקר טוב. לילה טוב.

ליל היארצהייט. אני לא עושה 'סיום', לא עוברת לפני העמוד, לא אומרת קדיש. כמעט כל הדרכים המקובלות לעילוי נשמה חסומות בפניי. עושה מה שאני כן יכולה לעשות: מספרת, קצת שבקצת, על אבא שלי. אבא היה עבד השם ואוהב אדם. ככל שאני מתבגרת, אני מבינה כמה ההגדרה הזאת מחייבת וכיצד היא מעצבת חיים שלמים. לפעמים כשאני מסתכלת על המציאות שטורפת אותנו, אני שואלת את עצמי מה אבא היה אומר עליה. לא יודעת. אני לא הוא. כן יודעת שהוא היה אוהב. בכל מצב. כי אבא אהב לאהוב.

ואם אתן כאן, ואם אתן אוהבות את המילים שלי, בבקשה, תאהבנה הלילה. מחר. תאהבנה ככל שתצלחנה לאהוב. קצת, הרבה. זה לא משנה. תאהבנה מי שתרצינה. או מה. העיקר, תאהבנה. לעילוי נשמתו.

*לע"נ אבי מורי, נפתלי שמעון בן משה אליקים בריעה ז"ל*